נסר נוואג’עה, 23.7.2015, ניו יורק טיימס

סוסיא, הגדה המערבית — ב-1948, כשהכוחות הישראלים הטילו מצור על הכפר אל-גריתין, לקח סבי את אבי בזרועותיו לסוסיא, הנמצאת בערך שמונה קילומטרים צפונית לאל-גריתין, באזור דרום הר חברון.

“אנחנו נחזור הביתה בקרוב”, אמר סבי לאבי.

הם לא חזרו. הכפר אל-גריתין נהרס וכמוהו נהרסו כליל עוד כ-400 כפרים פלסטינים אחרים, החל משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים. המשפחה שלי הקימה מחדש את ביתה בסוסיא, בגדה המערבית, מעבר לקו שביתת הנשק של 1949.

ב-1986 גורשה שוב משפחתי מביתנו – לא בגלל המלחמה אלא בגלל רשויות הכיבוש הישראלי, שהחליטו ליצור אתר ארכיאולוגי ותיירותי מסביב לשרידיו הקדומים של בית הכנסת בסוסיא (המבנה הסמוך למקדש הנטוש שימש כמסגד החל מהמאה העשירית לספירה בקירוב). הפעם, כשהחיילים התקרבו למקום, לקח אותי אבי בזרועותיו.

“נחזור בקרוב”, הוא אמר.

לא חזרנו. ללא פיצויים, נאלצנו לבנות מחדש את ביתנו בסוסיא, קרוב למה שנשאר מהאדמות החקלאיות שלנו.

אם בשבועות הקרובים תוציא הממשלה הישראלית לפועל את צווי ההריסה שניתנו ל- 340 תושבי סוסיא, איאלץ לקחת את ילדיי שלי בזרועותיי כשיהרסו את בתינו וישטחו שוב את הכפר שלנו. אני לא יודע אם אהיה מסוגל להגיד להם שנחזור בקרוב. ההיסטוריה לימדה אותי שיכול לעבור הרבה זמן עד שנוכל לחזור.

ב-2012, המינהל האזרחי, הזרוע האזרחית של משרד הביטחון הישראלי, הוציא צווי הריסה ליותר מ-50 מבנים בסוסיא ובהם מבני מגורים, מרפאה, חנות ולוחות סולריים. הסיבה לחלוקת הצווים הייתה שהכפר נבנה ללא היתרים מרשויות הצבא הישראליות.

סוסיא החדשה נבנתה על אדמותיהם החקלאיות של פלסטינים, אבל אין בכך ערובה ליציבות. בפועל, פלסטינים שחיים במה שנקרא “שטח C”- שהוא 60% מהגדה המערבית הנמצא בשליטה האזרחית והביטחונית של הצבא הישראלי – אינם יכולים לקבל היתרי בנייה. לפי “במקום”, ארגון ישראלי שמקדם זכויות תכנון, בין השנים 2014-2010, יותר מ-98% מבקשותיהם של פלסטינים להיתרי בנייה בשטחי C, נדחו.

האיום נהיה ממשי. אחרי החלוקה הראשונה של צווי ההריסה, הובילו תושבי סוסיא קמפיין משפטי ופוליטי, בתמיכתם של הקהילות הפלסטינית, הישראלית והבינלאומית וארגוני זכויות אדם. הכפר לא נהרס, הנושא חזר לבתי המשפט והלחץ הוסר במקצת.

אך במאי האחרון, כמה חודשים לאחר בחירתו מחדש של בנימין נתניהו, שופט בית המשפט העליון הישראלי נועם סולברג, שהוא עצמו גר בהתנחלות שנחשבת בלתי חוקית לפי המשפט הבינלאומי, נכנע ללחצם של ארגוני ימין ומתנחלים, ופסק שהצבא הישראלי יכול לבצע את ההריסות בכפר- וזאת למרות דיון שנקבע בבית המשפט בשלושה באוגוסט.

החודש, הבנתי מעורכי הדין המנסים למנוע את הרס סוסיא, כי נציגי הצבא הישראלי הביעו את רצונם להרוס חלקים מהכפר עוד לפני השלושה באוגוסט. מאז הפסיקה של חודש מאי, אנחנו, תושבי סוסיא, מעריכים מאוד את התמיכה ואת הסולידריות שאנחנו זוכים להן. בשבוע שעבר, דובר משרד החוץ האמריקאי, ג’ון קירבי, הביע עמדה ברורה בעניין.

“אנחנו עוקבים מקרוב אחרי מה שקורה בסוסיא, בגדה המערבית”, הוא אמר, “ואנחנו ממליצים בתוקף לרשויות הישראליות להימנע מביצוע ההריסות בכפר. הרס הכפר הפלסטיני או חלקים ממנו ופינוי של הפלסטינים מבתיהם יחוללו נזק ויעוררו פרובוקציה”.

הצעד הזה הוא בכיוון הנכון, אבל כרגע אנחנו לא יכולים להסתפק בהצהרות. אם הממשלה הישראלית תהרוס שוב את סוסיא או חלקים ממנה, זה יהיה רק מכיוון שאנחנו פלסטינים שמסרבים לעזוב, למרות מכבש הלחצים והקשיים היומיומיים של החיים תחת הכיבוש.

המצב בסוסיא דומה למצבם של כפרים רבים בשטחי C בגדה המערבית. ליד הכפר שלנו יש כמה כפרים שצווי הריסה תלויים ועומדים נגדם. אם סוסיא תיהרס ותושביה יגורשו, יהיה זה תקדים למעשי הרס ולגירושים נוספים בדרום הר חברון ובשטחי C בגדה המערבית. אסור להרשות לזה לקרות.

אין זה סיפור על יהודים נגד מוסלמים או על ישראלים נגד פלסטינים. אנחנו אסירי תודה על  המסרים שקיבלנו מקהילות יהודיות ברחבי העולם התומכות בנו, ובין קבוצות הפעילים שעובדים לצדנו ישנם ישראלים רבים. זהו סיפור על צדק ושוויון נגד דיכוי ונישול, זה הכול.

הכפר הפלסטיני ח’ירבת סוסיא שוכן בדרום הר חברון לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. תושביו התפרנסו מרעיית צאן ומגידול עצי זית. בשנת 1983 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות סוסיא, על קרקעות פלסטיניות שהוכרזו כאדמות מדינה. בשנת 1986 גרו בח’ירבת סוסיא, במערות ובמבנים, כ-25 משפחות. באותה שנה הכריז המינהל האזרחי על שטח הכפר “אתר ארכיאולוגי”; השטח הופקע “לצרכי ציבור” והצבא גירש את תושביו מבתיהם. בלית ברירה, עקרו המשפחות למערות אחרות באזור ולסוכות ואוהלים שהציבו על אדמות חקלאיות במרחק כמה מאות מטרים מדרום-מזרח לכפר המקורי ולאתר הארכיאולוגי. הצבא גירש את התושבים פעמים נוספות מבתיהם, האחרונה שבהם ביולי 2001, זמן קצר לאחר שפלסטינים הרגו את יאיר הר סיני, תושב ההתנחלות סוסיא. הגירוש בוצע ללא אזהרה ובמהלכו הרסו חיילים רכוש של התושבים, החריבו מערות וסתמו בורות מים. בעקבות עתירה לבג”ץ שהגישו תושבי הכפר נגד הגירוש באמצעות עו”ד שלמה לקר, הוציא בית המשפט בספטמבר 2001 צו ביניים, שאסר על המשך ההרס עד להכרעה בעתירה.

בשנים שלאחר מכן, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: מחד, הם נאלצו להקים מבנים למגורים ולצאן לאחר שהצבא הרס את המבנים ששימשו אותם. מאידך, סירב המינהל האזרחי להכין תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ובקשות להיתרי בניה שהגישו התושבים נדחו. בלית ברירה, נאלצו תושבי ח’ירבת סוסיא לבנות מבנים ארעיים ואוהלי מגורים, אז הוציא המינהל צווי הריסה למבנים חדשים אלו, בטענה שצו הביניים לא חל עליהם. ביוני 2007 מחק בג”ץ את העתירה, ללא הכרעה. המינהל האזרחי המשיך להוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בח’ירבת סוסיא. במהלך השנים הגישו התושבים עתירות נוספות בניסיון למנוע את ההריסות ולאפשר את תכנון הכפר, אולם השופטים סירבו לאסור על הריסת המבנים. בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי בכפר 10 מבני מגורים, שישה מבנים ששימשו לצרכי פרנסה, וארבע בארות מים.

חסימת ניסיונות התכנון של הכפר

כיום חיים בח’ירבת סוסיא באופן קבוע כ-250 איש, וכמאה נוספים שוהים בו באופן עונתי לצרכי פרנסה. בסוף שנת 2012 הגיש ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם למינהל האזרחי, בשם תושבי הכפר, תוכנית מתאר עבור הכפר. בינואר 2013 הודיעה המדינה לבג”ץ כי המינהל האזרחי דן בתכנית זו, וכי עד לקבלת החלטה לגביה, לא ייאכפו צווי ההריסה במקום.

באוקטובר 2013 דחתה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי את תכנית המתאר המוצעת. בנימוקיהם לדחיית התוכנית, שהתאפיינו בגישה לא עניינית ופטרונית, טענו נציגי המינהל, בין השאר, כי פיזורם הרב של הכפרים הקטנים באזור, ביניהם ח’ירבת סוסיא, אינו מאפשר לעיר יטא לספק להם שירותי חינוך, רווחה, דת ובריאות נאותים שכן הוא מכביד על הקופה הציבורית. זאת בעת שאותו גוף תכנוני עצמו עוסק בהכשרת עשרות מאחזים קטנים הפזורים בגדה המערבית ומסרב להסדיר תשתיות לכפר הפלסטיני. עוד נטען כי תכנון הכפר ינציח את המבנה החברתי המתבסס על שיוך משפחתי, ולכן יפגע בהזדמנות של היחיד, ושל האישה הפלסטינית בפרט, לזכות ביתרונות הגלומים בחיים עירוניים, כגון כלים לקידום חברתי, הזדמנויות פרנסה והעצמה תרבותית וחינוכית:

“המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התוכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסייה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ”ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התוכנית על הסף.”

המינהל המליץ לאנשי ח’ירבת סוסיא ליזום תכנון חלופי במקום קרוב יותר לעיר יטא. מאחר שהכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהעיר יטא, שנמצאת בשטח A. בפועל, המליצה הוועדה להרחיק את תושבי ח’ירבת סוסיא משטח C.

בפברואר 2014 עתר ארגון שומרי משפט לבג”ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה. העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לרשויות להימנע מהריסת בתי הכפר, כל עוד לא הוכרעה העתירה. בסוף מארס 2015 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בתגובה ביקשה המדינה מבית המשפט לדחות את העתירה, בטענה כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה המוצדקת של מוסדות התכנון לדחות את התוכנית. נציגי המדינה ציינו בתגובתם כי תושבי הכפר מוסיפים לבנות ללא היתר. בתחילת מאי 2015 דחה השופט סולברג את בקשת העותרים לצו ביניים שימנע את הריסת בתי הכפר עד לבירור העתירה, על רקע המשך הבנייה ללא היתר בכפר מאז הגשת העתירה, שאותה כינה “עשיית דין עצמית”. השופט ציין כי “נרשמה נכונותן של רשויות האזור לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי”, וקבע שהדיון בעתירה ייעשה בהקדם.

משמעות ההחלטה היא שכרגע אין כל מניעה משפטית למימוש עשרות צווי ההריסה שהוצאו למבנים בכפר ותושביו חשופים בכל רגע להרס בתיהם, מבני הציבור שלהם והמבנים החקלאיים המשמשים אותם.