המתנה: ג'ינבה, 11 בינואר 2017

‘,Ah, all things come to those who wait’
,(I say these words to make me glad)
,But something answers soft and sad
‘.They come, but often come too late’ 

מארי מ.סינגלטון קארי (ויולט פיני)

המתנה. משהו כל כך עדין ומורכב.

ביוני 2016, השתתפתי בתערוכה בשם “חדרי ההמתנה של ההיסטוריה”, שהתקיימה בגלריה הלאומית בפדרבורן, גרמניה. במקביל לתערוכה התקיים באוניברסיטה כנס בנושא “המתנה כפרקטיקה תרבותית”, והשתתפתי גם בו. בתערוכה, הוצגו צילומים של סטפני שולץ ובהם אנשים שחיכו שבע שנים במחנה פליטים בגרמניה, מחנה שאמור היה להיות זמני. כל הילדים שצילמתי במחנה הפליטים דהיישה נולדו במחנה, וגם רוב ההורים נולדו בו.

יש משהו טוב בהמתנה, ובתנאי שסיומה אינו נראה לעין. אבל אם יש דדליין, אם כבר יודעים שצריכה להתקבל החלטה לטוב או לרע ואין מה לעשות בנידון, אז ההמתנה יכולה להיות קשה בהרבה, ובמיוחד כשברור שההחלטה, ככל הנראה, תהיה לרעה. בנובמבר, בסינגפור, הצטרפתי לקבוצה של מקומיים ואורחים וצפינו ביחד בבחירות לנשיאות בארצות הברית ששודרו בטלוויזיה. המתנה מהסוג הזה מובנת לי. ככל שהתקרב הרגע שכה חששנו ממנו, האנשים כולם התקרבו זה לזה, לוטשים עיניים במסכים, ומצב הרוח הלך והתקדר באופן ישיר ביחס לתוצאות שהלכו והתבהרו. 

בגלל זה, כשדיוויד הציע שניסע לג’ינבה ביום שבו עמדה להתקבל החלטת בג”ץ בעניין העתיד להשפיע על עצם החיים בכפר, חשבתי שהבנתי לקראת מה אני הולכת. 

לפעמים אני מרגיש שכולנו ממתינים, בכל מצב ובכל מקום בהתאם לנסיבותיו הייחודיות, בהתאם למהלכיו ולקצב שלו. בדרום הר חברון, למשל: מתנחלים ממתינים למשיח שיצדיק את הלאומנות התנ”כית שלהם; עיד ונעמה מהכפר הבדואי אום אל-ח’יר ממתינים שיום רביעי הנורא יחלוף. זהו היום שבו נהרסו בתים רבים ובדרכם לעבודה ליווה אותם הפחד שאולי לא יראו שוב את ביתם; א.ו ממתינה לחילופיהן הקסומים של עונות השנה בכפר ג’ינבה – בחורף היא מקשיבה לקולות הגשם. באביב, האדמה מתכסה ירוק ובקיץ, הכול צהוב, צהוב, צהוב – כמו זהב [א.ו. “ג’ינבה הקסומה”]; הפלאחים ממתינים לחילופי עונות השנה כדי שיוכלו לזרוע ולקצור; פועלים ממתינים לאישורי עבודה בישראל ואז הם ממתינים בתורים ארוכים עד שיוכלו להיכנס אליה; על נאסר מסוסיא נאסר להיכנס לישראל בגלל עבודתו בארגון זכויות האדם בצלם, והוא ממתין ליום שבו יוכל לבקר אותי ביפו; ממתינים שהכיבוש יסתיים. ההמתנה מייצרת בדידות, חוסר אונים, ציפייה ולפעמים גם תקווה. – ד.מ. 

***

שעת בוקר מוקדמת באום אל-ח’יר, הכפר של עיד בדרום הר חברון.

אנחנו פוגשים את עיד שמצטרף אלינו לג’ינבה. 

ההחלטה שמצפים לה היום מתעכבת כבר כמעט שני עשורים. היא נוגעת לתושביהם של כמה עשרות כפרים בגדה המערבית הנמצאים במסאפר יטא שבדרום הר חברון, באזור שישראל קוראת לו – “שטח אש 918”. שטחי אש הם אזורים שהצבא הישראלי מכריז עליהם כעל שטחי אימונים. הנוהג הוא שהצבא מחרים אדמות למטרה זו בלי לספק פיצוי. שטח אש 918 הוגדר כשטח צבאי סגור כבר בשנות השבעים, אחרי כיבוש הגדה המערבית. כיום השטח כולל מספר כפרים פלסטיניים בשטח C, האזור שנשאר תחת שליטה ישראלית על פי הסכמי אוסלו. כפר שאיתרע מזלו והוא נכלל בשטח הזה מתמודד עם קשיים אדירים. אם הכפר שלך נמצא בשטח אש, הצבא יכול להגיע בכל שעה ולפנות אותך ואת בני משפחתך למשך מספר שעות או ימים כדי שהוא יוכל לערוך “תרגילים” על אדמתך. כשמוסיפים לכך את הקשיים שממילא כל כפר בשטח C חווה, כמו למשל ההכרח להסתדר בלי חיבור לחשמל והפחד המתמיד מפני תקיפות של מתנחלים, מבינים שהחיים בשטח C מלחיצים יותר מאשר בכל מקום אחר בפלסטין הנמצאת תחת כיבוש. 

למרות הלחץ הכרוך בחיים בשטח אש, פסיקת בג”ץ יכולה להחמיר את המצב. היא יכולה לאפשר לצבא להעלים את הכפרים ולגרש את תושביהם. אין ספק שכפרים אלה יתווספו בסופו של דבר להתנחלות הקרובה המשתוקקת להשתלט על אדמתם. אולי אדמת ג’ינבה תיפול לידי ההתנחלות הקרובה מצפה יאיר, מאחז שכבר חובר לחשמל ונהנה מאספקה של מים רבים, למרות היותו בלתי חוקי אפילו מבחינת החוק הישראלי. בשנת 1999 הוצאו צווי פינוי לכפרים הפלסטיניים, אבל ארגוני זכויות האזרח עזרו להם למחות נגד הצווים, והמקרה נגרר אל בתי המשפט באופנים כאלה ואחרים, ומאז עברו כבר כמעט עשרים שנה. כמה תושבים מהאזור נסעו לירושלים, לדיון בבית המשפט, ופעילים ישראלים נסעו לתמוך בהם. גם בדיוויד ובי הפצירו לבוא לדיון, אבל במקום זאת באנו לתמוך באנשים בג’ינבה עצמה. התכנית הייתה להגיע מוקדם בבוקר ולאמוד את מצב הרוח, להיות כאן כשיוכרז פסק הדין ולחלוק עם האנשים את החוויה הזו.  

גם אנחנו, שלושת המבקרים, ממתינים. אנחנו משוחחים אחד עם השני ועם מי מהמארחים שלנו שיכול להתפנות אלינו. 

אבל אין להם הרבה זמן. יש להם הרבה מטלות. 

ותה לאורחים שרוצים ללמוד לאפות לחם שטוח.

כל הכפרים בפלסטין יפהפיים. אני אוהבת מאוד את כל הארץ שלי, אבל לכל אישה ואיש יש מקום מיוחד שבו היא או הוא מרגישים בטוחים, שלווים וחופשיים. עבורי, המקום המיוחד הזה הוא הכפר שלי, הנמצא באל-מסאפר. הדבר הכי יפה באל-מסאפר הוא הזריחה המוזהבת. זה הזמן שבו הנשים מתעוררות כדי לאפות לחם בטאבון, וריח נהדר מכסה את המקום כולו. הנשים אופות לחם טרי ומכינות תה במדורה – ארוחת בוקר לכל בני המשפחה שיושבים ואוכלים ביחד. א.ו.

יש הרבה נושאים ובעיות שאפשר לדבר עליהם: נישואים, השכלה, אפשרויות תעסוקה… חלקם קשורים ישירות לישראל או לכיבוש. 

הגענו בדיוק בזמן. ד”ר ניבאל מבית עומאר מסדרת את המרפאה הפועלת אחת לשבוע לקראת ביקור האנשים הזקוקים לטיפול רפואי. 

היום מגיעים בעיקר ילדים וביניהם ילד קטן שלא גדל. ד”ר ניבאל מודאגת ממצבו ומעדכנת את פרטי הטיפול שהוא עשוי לקבל. 

אחת האמהות מרשה לי לצלם את הביקור של משפחתה במרפאה. 

מתישהו במהלך היום, אני לא זוכרת מתי, הגיעו החדשות.

תמיד אני שואלת את עצמי מהי משמעותו של השם אל-מסאפר. אני יכולה לחשוב על הרבה משמעויות: אולי השם אל-מסאפר מתייחס לאנשים שעברו ממקום אחד למקום אחר, או אולי המשמעות היא פשוט “המטייל”. השם עצמו לא ממש חשוב לי. מה שבאמת חשוב לי זה ההיסטוריה, האדמה, האנשים והחיים באל-מסאפר.

אל-מסאפר אינו כפר אחד בלבד. זוהי קבוצה של כפרים קטנים מאוד שלכל אחד מהם יש מיקום אסטרטגי משלו; מיקום המושלם לאיכרים, לכבשים ולחיות האחרות. 

יום בא ויום הולך ואנחנו עומדים אל מול חומת ההפרדה הישראלית, החומה שניצבת בינינו לבין מטרותינו וחלומותינו. בעזרת האל, החומה תיהרס בקרוב וכל סנטימטר בפלסטין יהיה חופשי. – א.ו. 

כצפוי, ההחלטה נדחתה. המדינה הקציבה זמן להכנת הצעה חדשה לשטח האש. אלה הן כנראה החדשות הטובות ביותר שיכולנו לצפות להן, מכיוון שלכל הפחות המשמעות היא המתקת גזר הדין. התהליך ייגרר עוד ועוד ומי יודע, אולי כשהכיבוש יסתיים, והוא חייב להסתיים, ג’ינבה תעמוד עדיין במקומה, כאן או לפחות בקרבת מקום.

*** 

לבסוף, אנחנו עוזבים את ג’ינבה ביחד עם עיד ונוסעים דרך דרום הר חברון לבקר את איברהים מסוסיא, שעובד בפרויקט של ארכיון חי. אנחנו פוגשים את התינוק החדש של איברהים, שמשוויץ בו לחברים שהתאספו אצלו. בלילה אנחנו שוב בביתו של עיד, באום אל-ח’יר. מעולם לא ראיתי את הפסלים של עיד, והוא מראה לי כמה מהפסלים שחזרו לא מזמן מהתערוכה האחרונה שלו בברלין, התערוכה שאצר איי ווייוויי. 

אחר כך, מכוניתנו השכורה מזדחלת לה באטיות במדרון הסלעי, בדרך החשוכה היוצאת מאום אל-ח’יר.  

זה כמה עשורים שסכנת הגירוש מרחפת על אנשי ג’ינבה. אין מדובר באיומי סרק, וכשהאיום מתממש – והפעם האחרונה, האיומה, הייתה בשנת 1999 – הוא מותיר צלקות. ההיסטוריה הזאת קובעת את אווירת ההמתנה בשטח אש. בארצות הברית, אדם יכול להמתין ביום מסוים כדי שהבלתי ייאמן יקרה. כאן, למעט הפוגות קצרות כשהבלתי ייאמן אכן קורה, או בזמן שעסוקים במציאת מקום חלופי לבנייתו של עוד בית אסור, האדם תמיד ממתין. בכל זמן נתון, בגיבוי פסיקת בית המשפט העליון או בלעדיו, המתנחלים או הצבא יכולים לתקוף, והם אכן תוקפים. הם מגרשים את כל האנשים והופכים לחסרי בית אותם ואת הוריהם המזדקנים וילדיהם הקטנים, עם בעלי החיים שלהם והסחורות המוחרמות והבתים ההרוסים. עבור רבים, הבלתי ייאמן קרה לעתים קרובות כל כך, עד כי נראה שזוהי דרכו של עולם. אז מה בכל זאת ההבדל שיוצר עוד דדליין, אם יש כל כך הרבה מטלות שצריך לבצע באופן מיידי וגם באים מבקרים? למה לבזבז זמן בהמתנה לגזר-דין כשהיום, אולי, ניתנה לילד אחד ההזדמנות לגדול? 

רגע לפני הסיום: מרגרט, את מעלה שאלה מעניינת – מה ההבדל בין המתנה לבין סבלנות? נדמה שלהמתנה, על צורותיה השונות, חסרה יכולת הפעולה. סבלנות לעומתה נראית כפעולה; כהמתנה פעילה הכוללת אמצעים ומטרה, כצורה מחושבת של המתנה היודעת מתי היא נענית, מתי עליה להכות חזרה ומתי יש לתת לדברים לחלוף. אני תוהה אם בדרום הר חברון המטלות של חיי היומיום, המשימות הארציות והשגרתיות שכל אחד ממלא במטרה להישאר על אדמתו, הן פעולות של המתנה – או של סבלנות – עד שיגיע הרגע המתאים לתבוע את הכבוד ואת החירות. ד.מ.

הריסת בית באום אל-ח’יר

ג’ינבה. שיעור באפיית לחם. צילום: דיוויד מסי