7 בינואר 2017, 
 עשהאל, טואנה, אום אל ח'יר

עשהאל, אולי המכוער שבמאחזים הלא-חוקיים בדרום הגדה המערבית – והתחרות עזה – מתרחב במהירות. דחפורים צהובים החונים סביב גדר המאחז כבר חצבו רצועה רחבה של חתכים השזורים זה בזה בגבעה ובעמק. פצע עמוק ורחב נחרץ באדמה, בשטח שהוא בבעלות פלסטינית פרטית כמובן. אנחנו מכירים את המשפחות. חרשנו כאן, בגבול המאחז. חווינו הרבה רגעים קשים במחיצת מתנחלי עשהאל, אותם מתנחלים שאנחנו רואים הבוקר, יום שבת, כשהם מטיילים עם כלביהם ברחבי הגבעה, מתפללים לאלוהיהם התאוותן, או מנדנדים את ילדיהם בנדנדות שבגן השעשועים הססגוני הנמצא ממש במורד הקרוואנים שלהם.

בוקר חורפי, קור אימים, השמש זורחת. גיא מצלם את החתכים באדמה, מטר אחר מטר. המשפחות בעלות הקרקע יגישו תלונה למשטרה, לא שזה יעזור במשהו. המינהל האזרחי עצר את הדחפורים בתחילת השבוע, אבל העובדה שהם עדיין חונים כאן מבשרת רעות. עלותו של כל אחד מהם היא אלפי שקלים ביום, והם עדיין כאן. למעשה, פה, בעשהאל, ביום שטוף שמש זה, הכול מבשר רעות.

כצפוי, החיילים מגיעים. שלושה חיילים יורדים מהגבעה כדי לעצור את התערבותנו. הם לובשים מדי חורף עם עליונית שחורה, עוטים מסכות סקי ונושאים נשק כבד. המפקד שלהם מבקש ממני, בסבר פנים יפות, תעודת זהות. אני מושיט לו אותה. הוא מעיין בה. “אתה גר ליד סבתא שלי. מה אתה עושה פה, ולמה אתם מצלמים אותי? בגילך, יכולת להיות סבא שלי. אתה לא מתבייש?”
“במה אני אמור להתבייש?”
“לא מוצא בעיניי שאתם מצלמים אותי. זה לא מנומס”.

ברור לי מה עומד לקרות. סתם פטפוט, לא יותר מזה. אני מכבה את המצלמה. פג עדיין מצלמת, למרות דרישותיו החוזרות ונשנות של הקצין שנפסיק לצלם. עניין המצלמות הוא כנראה נושא השיחה היחיד היום. הוא חוזר ואומר לנו, שוב ושוב, שאנחנו לא נחמדים

הוא נועץ במפקדים שלו בטלפון. “יש כאן ארבעה אזרחים ישראלים”, הוא מדווח. “זכותם לבוא הנה ולצלם את הדחפורים ואת החפירות, הם לא פלשו להתנחלות והם לא מפסיקים לצלם אותי”. עכשיו זו כבר אובססיה ולי נמאס. יתרה מכך, הדיסוננס הקוגניטיבי מכרסם בי, ואני אומר לו במיאוס: “תשמע, תשכח מהשטות הזאת של המצלמות. אני לא מצלם אותך עכשיו. פשוט תסתכל מסביב ותראה מה קורה כאן. אתה יודע בדיוק כמוני שהמאחז הזה לא-חוקי, ואתה יכול לראות במו עיניך שהם גוזלים עכשיו עוד אדמה פלסטינית”.

“זה לא ענייני. אם יש לך בעיה עם המתנחלים, תסדר את זה בבית משפט. אני חייב למלא את התפקיד שלי”.

בדיעבד, כשחשבתי על זה, הבנתי שהשיחה הזאת הייתה בלתי-שפויה ואני מתחרט על כך שנגררתי אליה. פשע אדיר מתבצע כאן ובכל מקום בשטחים הכבושים. הוא צובר תאוצה. החיילים שותפים לו, אפילו שהמדיניות נקבעת הרחק מעליהם, במשרד ראש הממשלה ומשם היא ממשיכה מטה. ובבוקר חורפי נאה זה, הקצין שבשטח חושב שאנחנו לא מנומסים.

2.

כדורעף בסוסיא, 7 בינואר, 2017

בשבוע שעבר קרה דבר מוזר בסוסיא. קבוצה של מתנחלים קיצוניים יצרה מעין כתובת מאבנים במקום שאנחנו מכנים “גבעת הדגל” – אדמה פלסטינית כמובן (שנחרשה לא מזמן). האבנים נערמו לכתובת בעברית – “נקמה”, והיה גם מגן דויד שהורכב מאבנים. אנשינו מצאו את האבנים האלה, והמתנחלים עטו עליהם. החיילים הגיעו, וגם אותם תקפו המתנחלים. זה כבר היה מוגזם, אפילו בשביל החיילים שנאבקו בהם, הכריעו אותם ארצה ועצרו שלושה מהם. בערב, שוחררו המתנחלים, אבל לשעה קלה נהפכו היוצרות.

3.

אלה ימים אלימים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן. אנחנו מגיעים לטואנה בסביבות השעה שתיים בצהריים ומוצאים שם חבורה של מתנדבי תעאיוש, המזועזעים עדיין אחרי שהותקפו בידי מתנחלים רעולי פנים מחוות מעון. המתנדבים באו להגן על חקלאים פלסטינים שיצאו לחרוש את אדמותיהם. החריש הושלם בהצלחה והמתנדבים כבר היו בדרכם בחזרה לטואנה, כאשר חמישה-עשר מתנחלים בריונים תקפו את אנשינו, יידו בהם סלעים והתנפלו עליהם באגרופים. דודי נפגע בראשו מסלע. דני חטף מכות. אחת מהמתנדבים האיטלקים המתגוררים בטואנה נפגעה גם היא והמצלמה (היקרה) שלה נגנבה. למרבה המזל, איש לא נפצע אנושות או אף גרוע מכך.

גיא מזעיק את המשטרה, שמגיבה בסופו של דבר. אנחנו מתקדמים במעלה הגבעה, לעבר מקום התקיפה. המתנחלים עדיין מסתובבים בקצה השביל, בין העצים. יש לנו תיעוד בווידאו אבל עד מהרה מסתבר שאין ממש טעם בהגשת התלונה. המשטרה לא תעשה דבר. המתנחלים היו רעולי פנים, ומילוי הטפסים במשטרה הוא מחווה טקסית ותו-לא. אנחנו ממשיכים הלאה. כמעט היום, לפני חמש-עשרה שנה בדיוק, בנקודה זו ממש, תקפו אותי מתנחלי חוות מעון. הם היכו אותי, יידו עלי אבנים וירו בי. אני מכיר את התחושה. אני יודע בוודאות שהם חוגגים את המתקפה המוצלחת שלהם ומתענגים על השלל. ואולי לא צריך להיות לי אכפת.

 4.

עיד ממתין לנו באום אל ח’יר. הוא כבר הפך לידוען, המציג תערוכות פסלים ומיצבים בתל אביב ובאחרונה גם בברלין. חודשים רבים עברו מאז שהתראינו. אנחנו מתחבקים. אנחנו חוזרים על הרשימה העגומה של הריסות הבתים שהתקיימו בחודשים האחרונים. כרגע – כתמיד רק לרגע – ההריסות באום אל ח’יר פסקו בצו בית המשפט. לדברי עיד, “לא משנה מה נעשה, הישראלים לא ירשו לנו לחיות כאן. במוקדם או במאוחר, הם ייקחו גם את האדמה הזו.”

אחרי התנחלות מחדש, תערוכה של איי וייוויי ועיד הדאלין. תצלומי מיצב הודות ל-Ades Architectural Forum, ברלין

ההתנחלות כרמל גובלת בפחונים של אום אל ח’יר, ובאחרונה המציאו המתנחלים עינוי חדש לשכניהם: מי השופכין שלהם זורמים כעת בצינורות היישר אל השדות הפוריים שבוואדי ואל שטחי המרעה של הפלסטינים. אנחנו עוברים בין הטרשים, כדי לראות את הצינור הגדול הפתוח.

זו שעת אחר צהריים חורפית צלולה. כל קוץ בולט בגבעות הללו. על הרכס הסמוך, הצאן מתגודד סביב הבאר. עיי חורבות מארבעת מבצעי ההריסה האחרונים סדורים בערימות ליד מה שפעם היו אוהלי מגורים. בנינו קצת מחדש, בפעם המי-יודע-כמה. הגבעות שמעבר לירדן כבר מסגילות. האוויר קר. אחת הילדות הקטנות, אולי בת ארבע, עם זנב סוס וסוודר כחול, עומדת יחפה בפתח ביתה. העזים פועות. לקראת השקיעה הן רעבות. מישהו מביא תה. להקת יונים חולפת ביעף מעל לרכס המזהיב. היופי מורכב כולו מכאב, יופי עז מורכב מכאב עז עוד יותר.

Text © 2017 David Shulman;  photographs @ 2017 Margaret Olin except as otherwise noted.

טקסט: © 2017  דיויד שולמן;  צילומים: © 2017 מרגרט אולין