ביקור בארץ האש שבדרום הר חברון

שתי קוביות בטון הפוכות בצד דרך הטרשים הקשה היורדת אל הוואדי המרהיב הן נקודת הציון. מכאן מתחיל “שטח אש 918”. אבל על הקוביות כתוב רק: “הכיבוש נמאס”. אם היתה כאן אהבת הארץ אמיתית, כי אז היה הופך חבל הארץ הזה לאתר לשימור. אונסק”ו היה צריך מזמן להכריז עליו כעל אתר מורשת.

בקצה המדרון, בלב העמק, מתקיים לו הכפר הזעיר והמרהיב ג’ינבה: כפר כמו-מקראי, יופיו זועק. כמה אוהלים, בקתות, דירים ומערות, מנותקים מרשתות החשמל והמים, מנותקים מהמאה ה-21, מנותקים מכל אמת מידה של צדק או שוויון, שתושביהם נאנקים זה עשרות בשנים תחת עול הכיבוש.

אין מקום שבו הוא מתאכזר כל כך לתושבים, הכיבוש הישראלי הארור. אין עוד מקום שמשווע כל כך לצדק. מסביב מוריק ים ההתנחלויות והמאחזים, “חוקיות” ו”לא חוקיים”, ובית המשפט הגבוה לצדק של מדינת הכיבוש יכריע בעוד כמה ימים אם יותר לאנשים העיקשים הללו, כ-250 תושבי הכפר ג’ינבה, להישאר בכפרם. ואולי שוב ייעקרו מכאן (ויחזרו), כמו בגירוש הגדול בשנת 1999 – לכאורה כדי להפוך את המקום לעוד שטח אימונים של צבא הכיבוש, למעשה כדי לטהר את האדמה הצחיחה הזאת מתושביה הפלסטינים.

הכל מכמיר לב בג’ינבה: האבנים, הטרשים והאנשים. גדרות האבן העתיקות, החמורים הנוערים בחום המדבר, הצאן המתכנס בדירו למצוא פיסת צל, בית הספר הזעיר שהוקם בתרומות של ארגון איסלאמי בארצות הברית, מערות המגורים האפלות ואוהל המרפאה הלבן, שהוקם לפני כשבועיים בתרומות של ארגון צדקה איטלקי ומשרד החוץ האיטלקי.
האוהל הזה נוגע ללב: יש בו רק כמה כיסאות מאובקים, מיטת טיפולים, מאובקת לא פחות, ושולחן לבדיקת תינוקות. פעם בשבוע מגיע לכאן רופא מהעיירה יטא. אנשי המינהל האזרחי, שומרי חותם החוק, כבר באו לכאן השבוע כדי לצלם, להתעניין, להפחיד ולאיים, בדרך לעוד צו הריסה שיוציאו לאוהל האסור.

אבל מה לנו מאוהל הצדקה והצדק הזה, בשעה שעל כל הכפר מאיימת ההכרזה על השטח אזור אימונים של צה”ל. רק שופטי בג”ץ יוכלו עוד להושיעו, ב-15 בחודש. כמעט מיותר לציין: שום בית, כביש, כרם או שדה של המתנחלים לא נכלל בשטח האש האימתני הזה, שטח 918, בארץ המערות בדרום הר חברון.

ירדנו השבוע אל ג’ינבה בג’יפ של עזרא נאווי, פעיל ארגון תעאיוש שבלעדיו, ובלעדי הפעילים המסורים והנחושים האחרים של תעאיוש, “רבנים למען זכויות האדם” ו”שוברים שתיקה”, שעושים כאן לילות כימים, ובלי סיועו של עורך הדין שלמה לקר שמייצג את הכפר בהתנדבות מאז הגירוש של 1999 – היה הטיהור האתני מתבצע כבר מזמן.
הם הישראלים היפים של חבל הארץ הזה, רק אותם תזכור ההיסטוריה לטובה. נאווי, במטפחת ראש בדואית סגולה מסיני, חרד שמא יחרימו לו את הג’יפ בשל הכניסה לשטח האסור. חברו, גיא בוטביה, דאג שנחגור את חגורות הבטיחות גם מאחור, כדי שלכוח שעלול להגיע לכאן לא תהיה עוד עילה להצקה. ברוכים הבאים לארץ האש.

טרקטור מקרטע במעלה הדרך מולנו. הרועה חליל יונס, שארבעת ילדיו נפצעו קשה לפני כמה שנים מנפל של תחמושת, אחד מהם מת מפצעיו, מסיע גדיים פועים ליטא. אנחנו עוצרים לתצפית ליד ביר אל-עייד: הנה שם האוהל של חאג’ איסמעיל,הרועה הקשיש שהוכה לפני כמה חודשים בידי מתנחלים, ובאוהלו ביקרנו אז. והנה כאן צינור הגומי הזעיר, שמוריד לג’ינבה מים במשורה מבורות המים שבמעלה ההר. לא פעם ולא פעמיים חתכו אותו המתנחלים, והמים היקרים נשפכו אל העמק. וכאן הבארות שנסתמו בידי המינהל, הבארות החרבות והריסות הבתים, ושם, במרחק לא רב, החרים המינהל לפני כמה שבועות שני תאי שירותים לנכים.

הכל אסור כאן. רק מגדל המים של אביגיל, הכרמים של סוסיא, הרפת של חוות מעון, הבקתות של חוות לוציפר ובתי מצפה יאיר – רק הם מותרים.

מההר נראית ג’ינבה כקומץ נקודות זעירות בנוף הקדומים הפראי והלא מיושב, שקשה להבין איך מדינה אוסרת עליהן מלחמה כה ממושכת. הדרך אל הכפר אינה דרך והכפר אינו כפר, במונחים מודרניים. חלק מתושבי הכפר מתגוררים גם ביטא, בעונות השחונות של השנה, כשלצאן אין מרעה כאן. “ג’ינבה מקדמת בברכה את הבאים אליה”, כתוב על השלט הצנוע בכניסה למתחם הכפר. בשבוע שעבר ביקרה כאן קבוצת סופרים ישראלים ביוזמת ארגון “שוברים שתיקה”, ובהם צרויה שלו, איל מגד, אלונה קמחי וסייד קשוע.

בית הספר החדש, שהוקם בשנת 2011, הוא אולי בית הספר הכי זעיר שראיתי: ארבעה חדרי כיתות קטנים, ארבעה-חמישה שולחנות בכל אחד מהם, 35 תלמידים. בכיתה שמיועדת לתלמידי כיתות א’-ב’ גם יחד יש לוח וגיר: ימות השבוע כתובים על הלוח, מזכרת מהשיעור האחרון שלפני חופשת הקיץ. בברזייה אין מים, על מזגן או מאוורר לא שמעו כאן. שתי נדנדות ומגלשה, ללא פיסת צל – זהו גן השעשועים. בכל זאת, הכל אומר מאמץ נוגע ללב לטפח את המקום.

לפני כשנה החרים צה”ל את המכונית שהסיעה את המורים שבאים לכאן מיטא. כניסה אסורה לשטח האש. “החיים כאן לא טבעיים”, אומר לנו אחד התושבים, “הכל נקבע בידי הכיבוש”. בחורף האחרון עצר צה”ל שלושה ג’יפים ושלושה טרקטורונים שבהם נסעו תושבי הכפר עם ילדיהם הקטנים אל בתיהם. בחמש אחר הצהריים הם נעצרו, בשלוש לפנות בוקר שוחררו, וכל הזמן הזה אולצו לעמוד בקור החורף המקפיא, הילדים והוריהם.
בן הכפר, חמזי רבעיי, היה ביניהם ואת הלילה ההוא לא ישכח. בסופו של דבר הוחרמו כלי הרכב. “בתוקף סמכותי לפי סעיף 80, צו בדבר הוראות ביטחון, תפסתי את הטובין המפורטים להלן. הסיבה: נסיעה בשטח 918, בין מצפה יאיר לג’ינבה”. יש מספר טלפון ל”בירורים” ועל החתום: שרבוט לא ברור של “רכז פיתוח”, שלא טרח לציין את שמו.

20 אלף שקלים נאלצו תושבי הדלות הללו לשלם כדי לקבל את מכוניותיהם בחזרה כעבור חודשיים, לאחר מאבק משפטי, שגם הוא עלה להם כסף. מכונית המורים לא הוחזרה עד עצם היום הזה, וגם לא שתי מכוניות נוספות שהוחרמו: מכוניתו של הווטרינר המחוזי ומכונית של השירות הווטרינרי, שבאו לכאן לטפל בצאן.

מהמתנחלים איש אינו מעלה בדעתו להחרים דבר בשל הכניסה לשטח האש: במצלמת וידיאו של ארגון בצלם מראה לנו אחד התושבים תמונות של קבוצת מתנחלים שהגיעה לביר אל-עייד לפני כשבועיים. זה היה בעיצומה של חלוקת שקי קמח מטעם ארגון הסיוע יו-אס-אייד. למתנחלים, שבאו לפזר את האנשים שביקשו לשבור שבר, לא אונה כל רע. ככה זה בארץ האש, שרק בג”ץ אולי יוכל עוד להושיעה.