סוסיא

הכפר הפלסטיני ח’ירבת סוסיא שוכן בדרום הר חברון לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. תושביו התפרנסו מרעיית צאן ומגידול עצי זית. בשנת 1983 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות סוסיא, על קרקעות פלסטיניות שהוכרזו כאדמות מדינה. בשנת 1986 גרו בח’ירבת סוסיא, במערות ובמבנים, כ-25 משפחות. באותה שנה הכריז המינהל האזרחי על שטח הכפר “אתר ארכיאולוגי”; השטח הופקע “לצרכי ציבור” והצבא גירש את תושביו מבתיהם. בלית ברירה, עקרו המשפחות למערות אחרות באזור ולסוכות ואוהלים שהציבו על אדמות חקלאיות במרחק כמה מאות מטרים מדרום-מזרח לכפר המקורי ולאתר הארכיאולוגי. הצבא גירש את התושבים פעמים נוספות מבתיהם, האחרונה שבהם ביולי 2001, זמן קצר לאחר שפלסטינים הרגו את יאיר הר סיני, תושב ההתנחלות סוסיא. הגירוש בוצע ללא אזהרה ובמהלכו הרסו חיילים רכוש של התושבים, החריבו מערות וסתמו בורות מים. בעקבות עתירה לבג”ץ שהגישו תושבי הכפר נגד הגירוש באמצעות עו”ד שלמה לקר, הוציא בית המשפט בספטמבר 2001 צו ביניים, שאסר על המשך ההרס עד להכרעה בעתירה.

בשנים שלאחר מכן, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: מחד, הם נאלצו להקים מבנים למגורים ולצאן לאחר שהצבא הרס את המבנים ששימשו אותם. מאידך, סירב המינהל האזרחי להכין תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ובקשות להיתרי בניה שהגישו התושבים נדחו. בלית ברירה, נאלצו תושבי ח’ירבת סוסיא לבנות מבנים ארעיים ואוהלי מגורים, אז הוציא המינהל צווי הריסה למבנים חדשים אלו, בטענה שצו הביניים לא חל עליהם. ביוני 2007 מחק בג”ץ את העתירה, ללא הכרעה. המינהל האזרחי המשיך להוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בח’ירבת סוסיא. במהלך השנים הגישו התושבים עתירות נוספות בניסיון למנוע את ההריסות ולאפשר את תכנון הכפר, אולם השופטים סירבו לאסור על הריסת המבנים. בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי בכפר 10 מבני מגורים, שישה מבנים ששימשו לצרכי פרנסה, וארבע בארות מים.

חסימת ניסיונות התכנון של הכפר

כיום חיים בח’ירבת סוסיא באופן קבוע כ-250 איש, וכמאה נוספים שוהים בו באופן עונתי לצרכי פרנסה. בסוף שנת 2012 הגיש ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם למינהל האזרחי, בשם תושבי הכפר, תוכנית מתאר עבור הכפר. בינואר 2013 הודיעה המדינה לבג”ץ כי המינהל האזרחי דן בתכנית זו, וכי עד לקבלת החלטה לגביה, לא ייאכפו צווי ההריסה במקום.

באוקטובר 2013 דחתה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי את תכנית המתאר המוצעת. בנימוקיהם לדחיית התוכנית, שהתאפיינו בגישה לא עניינית ופטרונית, טענו נציגי המינהל, בין השאר, כי פיזורם הרב של הכפרים הקטנים באזור, ביניהם ח’ירבת סוסיא, אינו מאפשר לעיר יטא לספק להם שירותי חינוך, רווחה, דת ובריאות נאותים שכן הוא מכביד על הקופה הציבורית. זאת בעת שאותו גוף תכנוני עצמו עוסק בהכשרת עשרות מאחזים קטנים הפזורים בגדה המערבית ומסרב להסדיר תשתיות לכפר הפלסטיני. עוד נטען כי תכנון הכפר ינציח את המבנה החברתי המתבסס על שיוך משפחתי, ולכן יפגע בהזדמנות של היחיד, ושל האישה הפלסטינית בפרט, לזכות ביתרונות הגלומים בחיים עירוניים, כגון כלים לקידום חברתי, הזדמנויות פרנסה והעצמה תרבותית וחינוכית:

“המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התוכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסייה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ”ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התוכנית על הסף.”

המינהל המליץ לאנשי ח’ירבת סוסיא ליזום תכנון חלופי במקום קרוב יותר לעיר יטא. מאחר שהכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהעיר יטא, שנמצאת בשטח A. בפועל, המליצה הוועדה להרחיק את תושבי ח’ירבת סוסיא משטח C.

בפברואר 2014 עתר ארגון שומרי משפט לבג”ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה. העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לרשויות להימנע מהריסת בתי הכפר, כל עוד לא הוכרעה העתירה. בסוף מארס 2015 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בתגובה ביקשה המדינה מבית המשפט לדחות את העתירה, בטענה כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה המוצדקת של מוסדות התכנון לדחות את התוכנית. נציגי המדינה ציינו בתגובתם כי תושבי הכפר מוסיפים לבנות ללא היתר. בתחילת מאי 2015 דחה השופט סולברג את בקשת העותרים לצו ביניים שימנע את הריסת בתי הכפר עד לבירור העתירה, על רקע המשך הבנייה ללא היתר בכפר מאז הגשת העתירה, שאותה כינה “עשיית דין עצמית”. השופט ציין כי “נרשמה נכונותן של רשויות האזור לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי”, וקבע שהדיון בעתירה ייעשה בהקדם.

משמעות ההחלטה היא שכרגע אין כל מניעה משפטית למימוש עשרות צווי ההריסה שהוצאו למבנים בכפר ותושביו חשופים בכל רגע להרס בתיהם, מבני הציבור שלהם והמבנים החקלאיים המשמשים אותם.