היום שלי התחיל כמו כל יום; הכנתי ארוחת בוקר למשפחה, התכוננתי לבית הספר. שמתי על עצמי צעיף, לקחתי את הטלפון ואת התיק. כשהגעתי למעלה הגבעה, ראיתי רכבים צבאיים והבנתי שסגרו את האזור. בגלל המחסומים, לא יכולתי להגיע לבית הספר. כשראיתי את הבולדוזרים, רצתי חזרה הביתה. לא שמתי לב לזמן שעבר, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. דמיינתי את עצמי רואה את הבית שלנו נהרס, את החדרים קורסים לתוך עצמם. ואז בתי בת השלוש, סאדין, התחילה לשאול: “למה הצבא כאן? למה הם הורסים את הבתים? למה האנשים האלה צריכים לעזוב את הכפר?”. לא יכולתי לענות לה. השאלות שלה היו פשוט גדולות מדי, אז התחלתי לשקר לה. אמרתי לה שהצבא עשה טעות, אמרתי לה שהם לא באמת שונאים אותנו, שהם רק עושים את עצמם. אני לא יודעת אם סאדין האמינה לי, אבל לפחות היא נרגעה. אחד הילדים בכפר, שראה את הבולדוזרים הורסים את הבתים, לא דיבר במשך כמה ימים. הוא חווה מצוקה רגשית כה קשה, כנראה לא טעיתי כשבחרתי להגן כך על סאדין.

כשהצבא הגיע להרוס את ביתם של שכניי, לא יכולתי להסתכל. לא יכולתי אלא לבכות. ובאותו הרגע שנאתי. שנאתי את כל מי שנמצא פה; שנאתי את החיילים, את המינהל האזרחי, את נהגי הבולדוזרים… רציתי שהם יימוגו.

אני לא רוצה שיכריחו אותי לעזוב את הכפר. אני פוחדת. ממשלת ישראל והמינהל האזרחי מאיימים להעביר אותנו למקומות אחרים, וזה מאוד מסוכן לנו. גם הקהילה הפלסטינית מפחידה אותי. אם נמצא את עצמנו מסופחים לכפר אחר או לעיירה פלסטינית אחרת, אנחנו נשלם על זה מחיר כבד. לאנשים לא תהיה עבודה, לא יהיה להם כלום. הבדואים הם חקלאים. אם יגרשו אותנו, נאבד את האדמות שלנו, את הצאן שלנו ואת שטחי המרעה שלנו. אנחנו נאבד הכול וניזרק למקום שבו שום דבר לא שייך לנו. כבר עכשיו אנחנו עניים, אבל מעבר כזה רק יעצים את הסבל שלנו וזה יהיה אסון לקהילה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. אני רוצה להישאר כאן.

בעלי, עיד, הוא אמן והרבה מהעבודות שלו הן העתקים מוקטנים ומדויקים של מכונות הכיבוש. לא קל לי לראות את עבודותיו. הוא תמיד אומר שחשוב להבדיל בין האדם למכונה. הוא אומר שבאמצעות האמנות הוא רוצה לעורר באנשים את היכולת לראות ולקחת אחריות, שכן הבעיה אינה במכונות אלא בבני האדם. הוא אומר שחשוב להבין שאפשר להשתמש במכונות למטרות טובות, שכשם שהן יכולות להרוס, כך הן גם יכולות לבנות. הלוואי וגם אני הייתי רואה כך את הדברים, אבל אני לא מצליחה. הבולדוזרים נראים לי כמו עקרבים. הם צהובים ויש להם זרוע ענקית שנועדה להרוס ולהכאיב. אם בעלי יבנה עוד בולדוזר, יכול להיות שאני אשבור אותו.

נעמה הדאלין היא מורה ותושבת הכפר הבדואי אום אל-ח’יר שבגדה המערבית הכבושה. היא נשואה לאמן עיד הדאלין ויש להם שלושה ילדים: סאדין, לין וג’ורי. נעמה הייתה עדה להריסתם של שני בתים בכפר. מאז, נהרסו עוד בתים רבים באום אל-ח’יר. הריאיון נערך ביום חמישי, 8.9.2011

כפר בדואי-פלסטיני השוכן על מורדותיו המזרחיים של דרום הר-חברון, כעשרים קילומטר דרומית לעיר חברון. במפקד שביצעה הרשות הפלסטינית ב-2007 נספרו 516 תושבים בכפר. כשני שלישים מתושבי הכפר הם פליטים, צאצאים של משפחות בדואיות שישראל גירשה מאזור תל-ערד לגדה המערבית (שהייתה אז תחת שלטון ירדני) לאחר המלחמה של 1949-1948 ועם הקמתה של מדינת ישראל. שתי החמולות הגדולות בכפר הן חמולת אלהד’אלין וחמולת אלפקיר.

ב-1981 הוקמה ממערב לכפר ההתנחלות היהודית כרמל. הקמת ההתנחלות פגעה קשות בשתי משפחות מבין המשפחות הגרות בכפר אום אל-ח’יר. מדובר בשתי משפחות מורחבות המתגוררות במרחק של כמה עשרות מטרים מהיישוב היהודי. שתי משפחות אלה הן משפחות של פליטים השייכות לחמולת אלהד’אלין. הן גורשו מאזור תל ערד יחד עם משפחות אחרות מהחמולה שלהן והגיעו לאום אל-ח’יר בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, שם התיישבו על אדמות שקנו מתושבי יטא.  משפחה אחת התמקמה במקביל לאזור שבו נבנתה מאוחר יותר השכונה הצפונית של התנחלות כרמל, ואילו המשפחה השנייה התיישבה במקביל לאזור שבו הוקמו לאחר מכן השכונות הדרומיות של ההתנחלות. בדור השני של ההתיישבות בשני האזורים הללו, ישבו בהם חמש משפחות מצאצאי שתי המשפחות הראשונות – שתיים בריכוז הצפוני ושלוש בריכוז הדרומי. נכון לשנת 2016, הדור השלישי של צאצאי אותן משפחות מונה עשרים משפחות – שמונה בריכוז הצפוני ו-12 בריכוז הדרומי (סך הכול מונות המשפחות למעלה ממאה נפשות). כתוצאה מקרבתן הרבה להתנחלות היהודית כרמל, המינהל האזרחי של צבא הכיבוש הישראלי מונע מן המשפחות הללו לבנות בתי מגורים והוא פועל להרוס בשיטתיות את כלל מבני המגורים שנבנו בהם לאחר הקמת ההתנחלות היהודית הסמוכה. בעשור האחרון נערכו בשני הריכוזים הללו מספר סבבים של הריסות בתים בהיקף גדול, בשנים 2007, 2008, 2012, 2014 ו-2016.