הקדמה

לחיות פירושו לתרגם

Photo by: Martin Brazili

קוראים לי עלי ראשד אברהים עלי עווד ואני בן 18. אני חי בטובא, כפר שנמצא מזרחית ליטא, דרומית לחברון וקרוב מאוד להתנחלות מעון. תושבי טובא מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן. בין הבית שלי לבית הספר שלי יש התנחלות, יער ומתנחלים. כעת, חיילים ישראלים מלווים אותנו לבית הספר כדי להגן עלינו מפני המתנחלים. עד שהחיילים התחילו ללוות אותנו, נהגו המתנחלים לתקוף אותנו. עכשיו קצת יותר קל אבל אני מקווה שהמצב ישתפר ונוכל ללכת בחופשיות לבית הספר, בלי חיילים ובלי מתנחלים.

אני גר במערה. במערה, לא גרים איתי עוד אנשים אבל אני גם לא גר לבד. אני גר עם יונים, ציפורים וחתולים, ואני שמח שהחיות האלה הן השותפות שלי. אני מתעורר מוקדם מאוד בבוקר משירת הציפורים, ככה מתחיל היום שלי. כרגע אני לומד למבחני התאוג’יהי (הבגרויות בפלסטין). אני מניח את הספרים על השולחן, מדליק את המנורה ונשאר לבד במערה. אני לומד במשך שעות רבות, לפעמים עד חצות. אני מקווה להשיג תוצאות טובות כי כשאסיים ללמוד בבית הספר אני רוצה ללכת לאוניברסיטה וללמוד תרגום, כדי לעזור לאנשים לתקשר ולהבין זה את זה. אנשים צריכים להבין מה קורה סביבם ואיך אפשר לחיות בעולם הזה. יש  לי רגשות מעורבים לגבי סיום התיכון. מצד אחד אני עצוב, כי זה בית הספר היחיד שאי פעם הלכתי אליו, ולמדתי שם המון. מצד שני אני גם שמח, כי לא אצטרך ללכת יותר לבית הספר ואוכל להגשים את החלום שלי, להגיע לאוניברסיטה וללמוד תרגום. אני אוהב לתרגם סיפורים כי התרגום מאפשר לי לקחת אנשים להרפתקה. הדבר הכי קשה בתרגום הוא הקשר בין המילה ומשמעותה הייחודית בשפה. בתרגום, צריך לא רק לתרגם את המילה באופן מילולי אלא להעביר את המשמעות שלה, את ההרגשה. התרגום מאוד מרגש אותי. למשל, יש ביטוי באנגלית “כבשה שחורה” (black sheep), שלא ממש קיים בערבית. אם רוצים לתרגם כבשה שחורה לערבית אז מילולית זה “נעג’ה סודא”. אם תגיד למישהו “נעג’ה סודא”, הוא מיד יגיד לך שיש הרבה כבשים שחורות. הוא יצביע על העדר ויגיד, “הנה כבשה בצבע שחור!”. אבל כביטוי, הכוונה היא לכך שמישהו הוא שונה, שונה מהמשפחה שלו ומהציפיות שלהם. אני קצת שונה מהמשפחה שלי כי כולם חקלאים. אני גם היחיד שמדבר אנגלית. במובן מסוים, אני לא כל כך שייך, אני סוג של כבשה שחורה… אני מקווה שיהיו עוד הרבה כבשים שחורות במשפחה שלי.

אני גם אוהב שירה. יש שיר שאני אוהב על בחור שאוהב בחורה. השורה האהובה עליי היא: “הבטתי בך והעוצמה שלך מציפה אותי. אני מסיט את מבטי, כבשת אותי”. אנשים בגילי יכולים להזדהות עם השיר הזה. כשאתה אוהב בחורה, אתה מרגיש כמו שהמשורר מרגיש.

יש בי אופטימיות. אני מאמין שהחלום שלי יתגשם, אבל אני גם בטוח שהכיבוש יכול להרוס אותי. מה אני יכול לעשות נגד הכיבוש? אני מנסה לא לאפשר לכיבוש למנוע ממני לחלום, כי לא אכפת לי מה הכיבוש עושה, מה שחשוב הוא מה שאני רוצה להיות. אז אני מגן על הזכויות שלי בצורה חוקית כי הפעולות שלי הן כנות ומוצדקות. אני לא נותן להם להרגיש שאני רוצה לפגוע בהם ואני לא נותן להם תירוצים לנסות לעצור בעדי ולמנוע ממני לחלום.

רקע

טובא

יישוב פלסטיני בדרום הר-חברון. במפקד שביצעה הרשות הפלסטינית ב-2007 מנה היישוב 72 תושבים. מרבית התושבים בטובא נמנים עם חמולת עאווד שמרכזה ביטא. הם משתייכים לבית-אב היושב במקום ברציפות זה חמישה דורות, החל מסוף המאה התשע-עשרה. בשנת 1979 נוספו לטובא שתי משפחות מחמולת אבו-ג’ונדייה. בטובא יש חמש מערות מגורים שנחצבו קודם להתיישבותם של בני חמולת עאווד במקום. בנוסף למערות אלה, חצבו משפחות חמולת עאווד ואבו-ג’ונדייה מספר מערות נוספות למגורים.

טובא נמנה עם יישובי המערות באזור דרום הר-חברון שלא זכו להכרה על-ידי השלטון הישראלי לאחר כיבושה של הגדה המערבית ב-1967. בנובמבר 1999, גירש הצבא הישראלי את תושבי טובא במסגרת הגירוש הכללי של תושבי יישובי המערות של מסאפר יטא, אזור שהצבא מתייחס אליו כאל שטח אימונים צבאי מספר 918. כעבור מספר חודשים, הורשו התושבים המגורשים, ותושבי טובא ביניהם, לחזור ליישוביהם בצו ביניים של בית המשפט העליון הישראלי. מהתקופה הזו (ראשית שנות ה-2000) ואילך, תושבי טובא נתונים תחת לחץ גובר מצד תושבי ההתנחלות מעון הנמצאת כקילומטר וחצי ממערב ליישוב, ובמיוחד מצד תושבי חוות מעון הסמוכה להתנחלות מעון. בלחץ מתנחלי מעון נחסמה הדרך המקשרת את טובא לאזור יטא. לאחר מכן נבנו לולי העופות של ההתנחלות על התוואי של דרך זו. בין השנים 2004-2002, המתנחלים של חוות מעון מנעו באלימות מילדי טובא להגיע לבית ספרם שבכפר הסמוך תואני. בעקבות פעילות משותפת עם ארגונים בינלאומיים וישראליים, הצליחו תושבי טובא להציג את בעיית הגעתם של הילדים לבית הספר בפני ועדת החינוך של הכנסת. בעקבות התערבותה של ועדת החינוך, התחיל הצבא הישראלי לאבטח את התלמידים מטובא בדרכם לבית הספר בתואני ובחזרה ממנו, והוא ממשיך לעשות כך עד היום (2016). המתנחלים מחוות מעון ממשיכים כל העת לפעול באלימות כנגד תושבי טובא ולנסות להטיל מורא על אנשיה. הצבא הישראלי ממשיך לאבטח את דרכם של ילדי טובא לבית הספר תודות למעקב יומיומי שעורכים המתנדבים של הארגון האיטלקי אופריישן דאב (Operation Dav).

גלריה
 
סרטים
 
לחיות פירושו לתרגם

עלי עווד בן ה-18 מהכפר טובא עומד לסיים את בית הספר התיכון. הוא מספר על חייו ועל החלום שלו, ללמוד תרגום באוניברסיטה.

המערה היא הארמון שלנו; ריאיון עם עלי עווד

עלי עווד נולד בח’רבת טובא שבדרום הר חברון, שם הוא חי עם הוריו, אחיו, אשתו ושבעת ילדיו. 

הדרך לבית הספר מסוכנת מאוד

ילדי ח’רבת טובא הולכים מדי יום לבית הספר בליווי חיילי צה”ל, המגנים עליהם מפני התקפות המתנחלים. 

אודיו
 
Omar Jundia from the village of Tuba photo: Martin Barzilai 2016

איך אני יכול לעזוב מקום שאני כל כך אוהב?

ריאיון עם עומר מוחמד אחמד ג’ונדייה מח’רבת טובא. את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016).

תמליל

אני עומר מוחמד אחמד ג’ונדייה. אני בן 48. נולדתי בח’רבת תוואנה, בדיוק כאן. בכפר יש אנשים שגורשו ב-48′, אבא שלי הגיע מאל-גריתין. הוא חי בסוסיא לשנה אבל לא היה אז מספיק מים באזור. המשפחה חיה בסוסיא לשנה אחת אבל הם חזרו לח’רבת תוואנה. הייתה כאן באר מים אז היו מספיק מים ומספיק מקום בשביל החיות, ולא היו מתנחלים כמו שיש היום.

המשפחה שלי חיה בתל תוואנה 29 שנה, אני נולדתי בתל תוואנה שהוא בעצם עכשיו חוות מעון. חיינו שם בערך 29 שנה. האדמה שחיינו עליה לא הייתה שלנו ואבא שלי הסתכסך עם בעל האדמה. הוא קנה חלקת אדמה כאן בזמן השלטון הירדני. הוא הגיע לכאן וחפר את המערה הזאת ואת המערה ההיא. עברנו לכאן ב-1979. אמא שלי הייתה אז בחיים, היא הייתה אישה נדיבה שאהבה לארח ולכבד אנשים. כולם אהבו אותה. היא מתה לפני 29 שנה. היו לה עשרה ילדים ואני הייתי הכי קטן אז הייתי יקר ללבה. אבא שלי נפטר בשנת 2000, לפני 16 שנה. עד לא מזמן לא היה לנו חשמל. היה מוזר לעבור ממנורת נפט לחשמל. היו אנשים שחשבו שבלתי אפשרי שיהיה כאן חשמל באזור. הנשים נהגו לשבת יום שלם ולנער את מיכלי החלב כדי להכין גבינה, אבל עכשיו עם החשמל, זה לוקח בקושי שעה. אם היה הרבה חלב, הנשים עבדו כל היום. היינו יוצאים לרעות וחוזרים, והן עדיין היו מנערות את מיכלי החלב. אבל עכשיו, תודה לאל, יש חשמל והנשים חובצות גבינה ומכבסות הרבה יותר בקלות.

ההתנחלויות נבנו ב-1982, עד אז לא היו התנחלויות ואפילו לא ראינו יהודים בסביבה. הבעיות התחילו אחרי שנבנו ההתנחלויות. בעבר לא דאגנו לצאן שלנו, אבל מאז שיש כאן מתנחלים, הרועים מפחדים, תלמידי בית הספר מפחדים, אנשים מפחדים בבתים שלהם. תנאי החיים כאן נהיו מאוד קשים.

כולם כאן מתפרנסים מצאן ומחקלאות. זה מקור מחיה פשוט מאוד שהמשפחות מסתמכות עליו. ב-1997 הם הגיעו פתאום והרסו את הח’רבה הזאת ולא השאירו אבן אחת במקום חוץ מהמערה הזאת שאנחנו יושבים בה. היו כאן דגנים שהם לא הצליחו להוציא אז הם לא הרסו את המערה הזאת. הם הרסו את הכול ולמרות זאת נשארנו כאן. בנינו את הכפר מחדש, זה לקח לנו שנתיים, ומינינו עורכת דין שהשיגה לנו צו ביניים לשנתיים. ברגע שבנינו מחדש את הכפר, הם חזרו ונתנו לנו שוב צווי הריסה, בשנת 2000. הצבא הגיע כל יום במשך ארבעה ימים ואמרו לנו לעזוב. בסוף המפקד שלהם אמר שאם לא נעזוב אז הם יפוצצו את כל הבתים שלנו. הוא אמר לנו לעזוב, שאולי נוכל לחזור בעזרת עורך דין, הוא אמר לנו שאם נעזוב הם לא יהרסו את הכפר אבל אם נתעקש להישאר, הם יהרסו אותו.

מוסא א-שייח’ עבד אז בוועד להגנה על האדמות והוא הכיר לנו עורכי דין מארגוני זכויות אדם. הגשנו את המסמכים שלנו ואת מסמכי הבעלות על האדמות שיש לנו. הם גירשו את כל הכפרים באותה שנה. הכפרים שלמטה מינו את שלמה לקר כעורך דין ואנחנו מינינו את נטע עמר. היינו בתוואנה לארבעה חודשים ואחרי פסיקת בית המשפט חזרנו.

חזרנו לח’רבה. הם אמרו שאסור לנו לבנות ושאסור לנו לעזוב, אז נשארנו. האינתיפאדה התחילה בשנת 2000 ואז התחילו הבעיות שלנו עם הכביש. בשנת 2002 המתנחלים מנעו מאיתנו להשתמש בכביש הזה. לפני שהמתנחלים הגיעו, זה היה הכביש הראשי לכל הכפרים ולא היה לו תחליף. אנחנו נוסעים 15 קילומטר כדי לחזור לכפר שלנו. הילדים נתקלו במתנחלים שרדפו אחריהם, הפחידו אותם והרביצו להם.

הם שמרו על הכביש ועצרו אותנו אם השתמשנו בו. הם איימו עלינו בקנס של 2000 שקל אם יתפסו אותנו שם שוב. תנאי החיים נעשו מאוד קשים. במשך שנתיים, מאז 2002, הילדים שלנו הלכו למר’איר אל-עביד והלכו מסביב לכל הוואדי, ולאחר מכן הלכו למופאקרה ואז לתוואנה. הם הלכו בערך עשרה קילומטרים כדי להגיע לבית הספר. כשהגיעו הפעילים הבינלאומיים ותעאיוש, הם הבינו כמה קשה לילדים והתחילו ללוות אותם לבית הספר. אבל אפילו כשפעילים ליוו את הילדים, עדיין היו פעמים שמתנחלים הרביצו לפעילים.

הפעילים עשו רעש גדול, אז הצבא החליט שהוא גם מלווה את הילדים עם ג’יפ. זה המצב מאז 2004 עד עכשיו. בעבר היו בעיות בין הילדים למתנחלים ולצבא על בסיס יומיומי. אפילו החיילים חטפו מכות מהמתנחלים.

יהיה הרבה יותר טוב אם לא יהיה כיבוש. אנשים פשוט יחיו את החיים שלהם, ולא יהיו כאן בעיות עם מתנחלים או עם אף אחד אחר. לא יהיה אכפת לנו מפוליטיקה, פשוט נחיה את החיים שלנו ונדאג רק לצאן ולמשפחה.

אני אוהב את המקום הזה, בכל פעם שאני עוזב אותו, כואב לי הגוף. אני רגיל לחיות כאן ואני לא יכול לעזוב. איך אני יכול לעזוב מקום שאני כל כך אוהב?

The Awad family gathers at the bonfire at dwan.

סיפור על חברות ואנרגיה סולרית

עלי עווד מח’רבת טובא מספר סיפור על חברות מחשמלת. את הריאיון המקורי בערבית אפשר למצוא כאן (2016) 

תמליל

אני עלי איבראהים עלי עווד מח’רבת טובא. אני רוצה לספר לכם על פרויקט החשמל. כשפגשתי בהתחלה את אלעד ואת צוות הפרויקט בקומט, היו לי ספקות לגבי הפרויקט כי לא הכרתי את האנשים ובדרך כלל צריך להכיר אנשים לפני שאפשר לסמוך עליהם, במיוחד לאור המקום שהם הגיעו ממנו. לאט לאט התחלנו לאהוב את האנשים האלה שהגיעו לעזור לנו. הם הגיעו לעזור לנו, למרות שלא כך חשבנו בהתחלה. זה היה צוות מאוד גדול. עזרא נאווי מתעאיוש אמר לי שהם רוצים להתחיל פרויקט של לוחות סולריים להפקת חשמל, והם ביקשו את עזרתנו.

הם אמרו שהם צריכים מקום לינה וארוחות לצוות הפלסטיני. הצוות כלל מתנדבים פלסטינים וצוות מתנדבים ישראלים ובינלאומיים. סיפרתי לשכנים שלי והם הסכימו בשמחה. יש לנו מערה והצוות הפלסטיני ישן כאן. הבאנו רהיטים וסידרנו את הכול. זה היה בשמונה בינואר 2010, לפני שש שנים. העבודה תוכננה להיות בטובא, מר’אר אל-עבד, ספייה אל-פוקא, ספייה א-תחתא ואום אל-ח’יר. התחלנו לחפור בורות כדי להעמיד את הלוחות הסולריים. תוך שעה וחצי העמדנו שלושה לוחות סולריים וכבר היה לנו חשמל. חיברנו אותם לשש סוללות.

מה שיפה בכל העניין הוא שהצוות הפלסטיני והצוות הבינלאומי עבדו ביחד במהלך היום, ובערב התאספו כולם. היינו בערך עשרים אנשים. המדריך הצטרף ונתן את ההערכה שלו על העבודה שנעשתה באותו יום. זה היה ממש יפה, ישבנו ביחד עד עשר או אחת-עשרה בלילה. הבסיס של עבודת השטח ארך בערך שמונה ימים. הם אמרו לנו שהם עוזבים ל-35 ימים אבל שיחזרו עם אותו רעיון, לחיות ולעבוד כאן.

אחרי 35 ימים הם חזרו והמשכנו את הפרויקט. בסוף הפרויקט הם אמרו שהם רוצים לעשות מסיבה ושהצוות יארגן אותה, מסיבה פשוטה עם פירות ואוכל צמחוני. במסיבה היו בערך מאה אנשים, אולי אפילו יותר. זה היה יום יפה והמסיבה נמשכה חמש-שש שעות.

באותו ערב המהנדסים אלעד ונועם נשארו לישון. במהלך התקופה הזאת, אלעד השאיר תיק בבית של אימא שלי ואימא שלי שמרה לו על התיק בחדר. התחילה בינינו חברות אמיתית והם מברכים  אותי בחום רב.

אלעד הביא את אשתו אלינו והלכנו לראות נאקה ממליטה. אימא שלי שאלה את אשתו של אלעד איך זה שאין לה ילד, והיא ענתה שהיא לא חושבת על זה. אז אימא שלי קראה לאלעד, היא הרגישה מספיק בנוח לידו כי הוא גר איתנו חודשיים. היא שאלה אותו איך זה שעדיין אין לו ילד והוא אמר לה שהם לא מתכננים להביא ילד לעולם. היא אמרה לו שהוא מבוגר ושצריך לעשות ילדים בגיל צעיר.

כמה זמן אחר כך הוא התקשר אליי וסיפר לי שחגית בהיריון. הוא אמר שזה היה הרעיון של אימא שלי כי הוא לא חשב על זה עד שאימא שלי דיברה איתם. הם הביאו את התינוק לכאן כשהוא היה בן חמישה או שישה חודשים ונשארו כאן ללילה. התינוק ישן עם אימא שלי והיה מאושר. אלעד היה כל כך מאושר, הוא היה מאושר שיש לו ילד ומאושר מהרעיון של אימא שלי. היא אישה בת 65, והיא עודדה אותו לעשות ילד.

היה לי היתר ואלעד גר בבית שמש, הלכתי לבית שלו בזמן הרמדאן, כשהייתי בצום. ישנתי בבית שלו והוא התעורר בשלוש בבוקר כדי להכין לי כוס תה וארוחה מפסקת. אכלתי ועישנתי סיגריה וחזרתי לישון. ב-11 בבוקר הוא הלך לעבוד בקאואויס והוא הסיע אותי בחזרה איתו. אני אסיר תודה לכולם, ואני מודה לאל שנתן לי חברים כאלה. זכיתי בחברות ואהבה, וגם הפרויקט היה טוב לאזור. אני מקווה שגם אתה תהיה חבר שלי, תתכבד בכוס תה!

מסמכים
 
storie Erella Dune - Villages Group_Page_01
סיפורים מקבוצת הכפרים |

שלושה סיפורים קצרים מאת אראלה דונייבסקי מקבוצת הכפרים.