הקדמה

ג׳ינבה הקסומה

שמי א.ו. נולדתי בביר אל-עד, במערה, בשנת 1988. כמה שנים מאוחר יותר, גירשו אותנו החיילים הישראלים מביר אל-עד ועברנו לגור בג’ינבה. אני גרה בג’ינבה עד היום. התחתנתי לפני שמונה שנים, יש לי בת אחת, היא בכיתה ב’, ושני בנים.

אני רוצה לספר לך על החיים בג’ינבה. האנשים בג’ינבה חיים בפשטות. הגברים רועים את הצאן, הם מטפלים בכבשים ומוציאים אותן למרעה.

הנשים מנקות את הדיר ואת הבתים ומטפלות בילדים. אבל כשאני מסיימת לעבוד, אני אוהבת להסתכל על ההרים ועל השמש, ובמיוחד באביב. באביב, מזג האוויר נעים ומרגיע. אני אוהבת לצפות בציפורים ובמרחבים הירוקים. זו תקופה מאוד יפה. במקום כזה, אין הרבה אנשים ואין כמעט מכוניות. מאוד מיוחד לגור פה, הנוף כל כך מרגיע ואפשר לחיות איך שרוצים. אני רוצה לספר לך על תמונה מאוד יפה שחקוקה בזיכרוני. כשהייתי צעירה מאוד ועדיין גרתי בביר אל-עד, נהגתי להשקיף ממנה על ג’ינבה. באביב, הכול צבוע בירוק, זה מאוד יפה. עד עכשיו אני רואה בדמיוני את התמונה הזאת.

jinba-1-8

גם את הקיץ אני אוהבת. בקיץ הכול צהוב, צהוב, צהוב – כמו זהב. בחורף, בגלל שאנחנו חיים באוהלים מפלסטיק, כי ישראל לא מאפשרת לנו לחיות במבנים, אני שומעת ממש טוב את קולות הגשם. מאז שעברנו לגור באוהל ועד היום, אני נהנית מקולות הגשם. באביב אני נהנית מהאדמה הירוקה, ובקיץ אני נהנית מהארץ הזהובה.  זה נראה כמו קסם, ג’ינבה הקסומה.

שני הסבים שלי נולדו כאן, וגם אבותיהם וסביהם נולדו וחיו כאן. לסבי מצד אבי קראו חוסיין מחמוד ג’בירין (אבו ח’אלד). הוא נפטר בגיל 90. סבי השני הוא אבו עלי. הרבה אנשים מאירופה ומארה”ב באו לכאן לראות אותו, כי אם רצית לדעת משהו על ג’ינבה ועל הכפרים באזור, ממזרח למערב או מצפון לדרום – יכולת לשאול אותו. הרבה אנשים התאבלו על מותו. זאת הייתה אבידה גדולה.

למשל, יום אחד הגיע איש בדואי לראות אותו, הוא לא ידע שהוא נפטר. כשאנשים אמרו לו שהוא מת, הוא בכה. אתה יכול לשאול הרבה אנשים, כולם היו עצובים כשסבא שלי נפטר. הוא היה אדם מאוד מיוחד, נדיב מאוד. לא היה לו אכפת מהכיבוש, הוא אמר “אני רוצה לחיות כאן ולמות כאן”. והוא מת כאן, כמו שהוא אמר. הוא אהב כבשים, הוא אהב מערות. אם תרצה להכיר את אבו עלי, אז לך למערות בג’ינבה, לך להרים, תסתכל על הכבשים, על הבתים, על האוהלים. תשאל את הסלעים על אבו עלי, הם יספרו לך על אודותיו.

האדם שהכי חשוב לי בחיים היא אימא שלי. אני אוהבת אותה מאוד. היא מאוד משמעותית בחיי כי היא לימדה אותי להיות סבלנית וחזקה, היא לימדה אותי איך לחיות בקרב אנשים, כי צריך להכיר את האנשים כדי שאפשר יהיה לחיות איתם. הרבה פעמים, כשאני מרגישה אבודה, אני מסתכלת על אימא שלי. זה הכול.

רקע

ג׳ינבה

הכפר ג’ינבה ממוקם בפאתיו הדרום מערביים של מסאפר יטא. המשפחות הראשונות הגיעו לג’ינבה מיטא, בראשית המאה ה-19. עם הזמן, הם השיגו מהשלטון העות’מאני בעלות על האדמות, שהשתרעו דרומה, עד ערד של ימינו, ומזרחה, עד ים המלח. ג’ינבה הפכה לעיר מסחר חשובה ולתחנה בדרך לעוברים ושבים במסעותיהם בין מזרח למערב. בשנת 1870 הופיעו גי’נבה וקהילות מקומיות נוספות במפה ששרטטה הקרן הבריטית לחקר פלשתינה. כחמישים שנה אחר כך, גדלה ג’ינבה עד כדי כך שהיא אף מצוינת במפות מתקופת המנדט הבריטי. ג’ינבה כללה כשלושים עד ארבעים בתים (רבים מהם נחצבו במערות טבעיות), שלוש חנויות, מסגד, מפעל לייצור כדי חרס  ומטעי פרי. בצילומי אוויר משנת 1945 רואים פרדסים נרחבים המקיפים את ג’ינבה.

מאז 1948 נהרסו כפרים רבים; בתחילה במלחמת 1948 – 1949, אז נהרסו כפרים פלסטיניים רבים ותושביהם פונו מהשטח הנמצא כיום בתחומי הקו הירוק, בהמשך בשנת 1967, ומאז, מעת לעת, נהרסים גם בתים שבנו התושבים מחדש משברי אבנים. משנות השמונים של המאה שעברה, הרסו השלטונות הישראליים יותר משלושים מערות, 11 בתים, ומסגד, שכבר נהרס לפני כן, וכרתו רבים מעצי הכפר. באמצע שנות השמונים, שונה ייעודו של האזור והוא הפך לשטח אש צבאי. באזור, עדיין מתקיימים אימונים באש חיה. תושבי ג’ינבה ממשיכים לחיות באזור, למרות האיסור שמטילים הישראלים על בנייה, שיקום ושיפור התשתיות. בכפר, אין תשתיות בסיסיות למים זורמים ולחשמל.

(מבוסס על  “קהילה על סף – מחקר על הפלסטינים ויושבי המערות בדרום הר חברון”. פורסם ע”י הבנק העולמי וארגון האו”ם OCHA).

גלריה
 
סרטים
 
לא עוזבים את ג'ינבה

בדרום הר חברון, בשטח שצה”ל קבע שהוא “שטח אש 918”, נמצאים 15 כפרים פלסטינים. שמונה מהכפרים נמצאים כרגע בסכנת גירוש, ביניהם הכפר ג’ינבה. בסרט, תושבי ג’ינבה מספרים על הניסיונות החוזרים ונשנים לגרש אותם מאדמתם. 

פורסם ב-28.6.2014.

אודיו
 
jinba-1-6

תושבי המערות בשטח אש 918

הכפר ג’ינבה הוא ביתם של חקלאים פלסטינים. הכפר הוא גם חלק משטח אש 918 הישראלי, שטח בגדה המערבית הכבושה שהצבא עורך בו אימונים. פעם אחת כבר נאלצו התושבים לעזוב את בתיהם, אך הם חזרו. עכשיו הכפר שלהם עומד שוב בפני סכנת הריסה. (אנגלית)

תאריך: 13.7.2013, מרייקה פיטרס, דויטשה ולה

jinba-1-8

ג׳ינבה הקסומה; ריאיון עם א.ו

א.ו. היא אימא צעירה לשלושה ילדים מהכפר ג’ינבה שנמצא בשטח אש 918. היא מתארת את הנופים של דרום הר חברון, מדברת על קשריה האישיים בג’ינבה ומזמינה את המאזינים לעולם הצבעים והקולות שלה; עולם שבו הסלעים מספרים סיפור על אדם בשם עלי, עולם שבו החוכמה עוברת מאם לבת… את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016)

תמליל

שמי א.ו. נולדתי בביר אל-עד, במערה, בשנת 1988. כמה שנים מאוחר יותר, גירשו אותנו החיילים הישראלים מביר אל-עד ועברנו לגור בג’ינבה. אני גרה בג’ינבה עד היום. התחתנתי לפני שמונה שנים, יש לי בת אחת, היא בכיתה ב’, ושני בנים.

אני רוצה לספר לך על החיים בג’ינבה. האנשים בג’ינבה חיים בפשטות. הגברים רועים את הצאן, הם מטפלים בכבשים ומוציאים אותן למרעה.

הנשים מנקות את הדיר ואת הבתים ומטפלות בילדים. אבל כשאני מסיימת לעבוד, אני אוהבת להסתכל על ההרים ועל השמש, ובמיוחד באביב. באביב, מזג האוויר נעים ומרגיע. אני אוהבת לצפות בציפורים ובמרחבים הירוקים. זו תקופה מאוד יפה. במקום כזה, אין הרבה אנשים ואין כמעט מכוניות. מאוד מיוחד לגור פה, הנוף כל כך מרגיע ואפשר לחיות איך שרוצים. אני רוצה לספר לך על תמונה מאוד יפה שחקוקה בזיכרוני. כשהייתי צעירה מאוד ועדיין גרתי בביר אל-עד, נהגתי להשקיף ממנה על ג’ינבה. באביב, הכול צבוע בירוק, זה מאוד יפה. עד עכשיו אני רואה בדמיוני את התמונה הזאת.

גם את הקיץ אני אוהבת. בקיץ הכול צהוב, צהוב, צהוב – כמו זהב. בחורף, בגלל שאנחנו חיים באוהלים מפלסטיק, כי ישראל לא מאפשרת לנו לחיות במבנים, אני שומעת ממש טוב את קולות הגשם. מאז שעברנו לגור באוהל ועד היום, אני נהנית מקולות הגשם. באביב אני נהנית מהאדמה הירוקה, ובקיץ אני נהנית מהארץ הזהובה.  זה נראה כמו קסם, ג’ינבה הקסומה.

שני הסבים שלי נולדו כאן, וגם אבותיהם וסביהם נולדו וחיו כאן. לסבי מצד אבי קראו חוסיין מחמוד ג’בירין (אבו ח’אלד). הוא נפטר בגיל 90. סבי השני הוא אבו עלי. הרבה אנשים מאירופה ומארה”ב באו לכאן לראות אותו, כי אם רצית לדעת משהו על ג’ינבה ועל הכפרים באזור, ממזרח למערב או מצפון לדרום – יכולת לשאול אותו. הרבה אנשים התאבלו על מותו. זאת הייתה אבידה גדולה.

למשל, יום אחד הגיע איש בדואי לראות אותו, הוא לא ידע שהוא נפטר. כשאנשים אמרו לו שהוא מת, הוא בכה. אתה יכול לשאול הרבה אנשים, כולם היו עצובים כשסבא שלי נפטר. הוא היה אדם מאוד מיוחד, נדיב מאוד. לא היה לו אכפת מהכיבוש, הוא אמר “אני רוצה לחיות כאן ולמות כאן”. והוא מת כאן, כמו שהוא אמר. הוא אהב כבשים, הוא אהב מערות. אם תרצה להכיר את אבו עלי, אז לך למערות בג’ינבה, לך להרים, תסתכל על הכבשים, על הבתים, על האוהלים. תשאל את הסלעים על אבו עלי, הם יספרו לך על אודותיו.

האדם שהכי חשוב לי בחיים היא אימא שלי. אני אוהבת אותה מאוד. היא מאוד משמעותית בחיי כי היא לימדה אותי להיות סבלנית וחזקה, היא לימדה אותי איך לחיות בקרב אנשים, כי צריך להכיר את האנשים כדי שאפשר יהיה לחיות איתם. הרבה פעמים, כשאני מרגישה אבודה, אני מסתכלת על אימא שלי. זה הכול.

isea

קצת היסטוריה ומחשבות על העתיד

ריאיון עם עיסא יונס מוחמד מח’רבת ג׳ינבה. את הריאיון המקורי בערבית אפשר לשמוע כאן. הריאיון נערך במרס 2016.

תמליל

שמי עיסא יונס מוחמד, אני מח’רבת ג’ינבה. נולדתי בשנת 1974. לג’ינבה יש היסטוריה ארוכת שנים, אנשים חיו כאן עוד בתקופה הרומית, לפני אלפי שנים. אנחנו חיים כאן מאז שסבא של סבא שלי עבר לכאן. ג’ינבה שכנה על הדרך המחברת בין פלסטין ומצרים. יש כאן הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה העות’מאנית. עולים לרגל, שהגיעו מצפון פלסטין בדרכם לסעודיה, עצרו כאן בדרום, לנוח.

בשנת 1948 היו כאן חנויות והצאן שלנו רעה כאן. כשישראל הגיעה, הם הרסו הכול… הייתה כאן חנות גדולה… הם הרסו את הבתים ואת האתרים הארכיאולוגיים. המשפחות שלנו עזבו ועברו ליטא. חזרנו לג׳ינבה בשנת 1967, אבל אז, במלחמת ששת הימים, היהודים הרסו הכול עוד פעם. הם נכנסו שוב לכפר והרסו את הבתים שנשארו, אבל אנחנו נשארנו כאן ולא עזבנו.

ב-1985, היהודים הכריזו על האזור כעל שטח צבאי סגור, הם אמרו שכאן יהיה שטח של אימונים צבאיים. הם גירשו את כל האנשים מכאן והרסו את כל המערות. התירוץ שלהם היה שזה שטח צבאי סגור והם התחילו לערוך כאן אימונים צבאיים.

עזבנו אז את האזור בערך לארבע שנים וחזרנו על אפם ועל חמתם של היהודים. הם נהגו לקחת את הצאן שלנו לפסאיל ולא נתנו לנו אותו בחזרה עד שלא שילמנו קנס. מ-1999 המצב השתפר, פעילי שלום ואנשים מתעאיוש עמדו איתנו יחד, בסולידריות. מינינו עורך דין והמצב שלנו השתפר כי אנשים ידעו יותר דברים. בעבר, אנשים לא ידעו כלום על עורכי דין. בשנת 1999 מינינו עורכי דין וקיבלנו צו ביניים על האזור הזה. אנחנו יכולים להישאר כאן אבל אסור לנו לבנות בתים. אם אנחנו בונים בית מאבן, הם הורסים אותו.

הם הפסיקו לגרש אותנו. נאסר עליהם לגרש אותנו ובו-זמנית נאסר עלינו לבנות בתים כך שנוכל לחיות כמו שאר העולם. זה בעצם המצב עד היום. אנחנו בונים והם הורסים את מה שאנחנו בונים. הבתים האלה לא כל כך יקרים, לא עולה הרבה כסף לבנות אותם. כל בית עולה בערך 5,000 – 6,000 שקל, אבל כשהורסים לך את הבית אתה מרגיש שהרסו לך חלק מהחיים. הם הגיעו פעם בלילה ונתנו לנו צו הריסה ובבוקר הם הגיעו והרסו את הבית. באותו לילה אכלתי ארוחת ערב בבית בידיעה שאת ארוחת הבוקר כבר לא אוכל לאכול בו.

כשהם הרסו את הבית שלי, הם הרסו חלק מהחיים שלי. הבית הזה היה בשבילי יותר יקר מבית מלון בתל אביב. ידעתי שהימים הבאים הולכים להיות קשים. כוחות הכיבוש מפעילים עלינו המון לחץ. אסור לנו לבנות. לי לא אכפת לחיות במערה אבל הילדים שלי יסיימו ללמוד והם לא ירצו לחיות כמו שאני חי עכשיו. זה מה שמפחיד אותי, שהם יעברו לעיר.

אני לא יכול להציע להם שום עבודה כאן חוץ מלרעות את הצאן. אני חי בכבוד עם הצאן שלי. אם ארצה לעבוד בישראל, אצטרך לעבור הרבה מחסומים כדי להגיע לעבודה. חיילת תסתכל עליי מאחורי זכוכית ותגיד לי לעמוד, להרים את הידיים ולהרים את החולצה, בדרך מאוד לא מכובדת. אבל כאן אני חי בכבוד עם הצאן שלי.

אני מרגיש כאב כשאני חושב על האנשים שפעם חיו כאן ועכשיו הם אינם כאן יותר. אני תוהה איפה הם, ואני חושב איך נראו החיים שלהם כשהם חיו כאן. אם האנשים של אל-גאריתין היו חיים כאן היום, איזה מין של אנשים הם היו? האם הם היו שמחים? אני חש כאב כשאני חושב על זה.

הרבה אנשים מבריטניה מגיעים אלינו והרבה ארגונים מזדהים איתנו. אנחנו מאוד מודים להם אבל אנחנו צריכים עזרה; איך לבנות בתים שיאפשרו לילדים שלי להרגיש שהם גרים בבית כמו שאר האנשים. אני רוצה לחיות ברמת חיים מינימלית, בבית מסודר, לא במערה.

יש עיתונאים וסוכנויות חדשות שחשבו שאנחנו חיים בעולם אחר כשהם שמעו על המערות, אבל אנחנו מעדיפים לחיות במערות ולא לעזוב את האדמה שלנו.

jinba family

א.ב מהכפר ג׳ינבה

ריאיון עם א.ב. מהכפר ג׳ינבה. את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016).

תמליל

נולדתי בג’ינבה. אבא שלי נולד בג’ינבה. סבא שלי נולד בג’ינבה וגם כל המשפחה שלי. לאבא שלי היו שישה ילדים, לסבא שלי שלושה. לי יש שישה ילדים, כולם חיים כאן.

אנחנו כולנו חיים כאן, אנחנו חיים כאן מאז שנולדנו. אנחנו חיים בג’ינבה כבר המון שנים והמקום הזה חשוב לנו מאוד כי הוא הבית שלנו והוא האדמה שלנו. אנחנו חיים כאן כבר המון שנים וגם סבלנו כאן לא מעט. עברו עלינו כמה שנים קשות כי הכיבוש מסרב לעזוב אותנו לנפשנו. כוחות הכיבוש מפעילים עלינו המון לחץ כדי לגרש אותנו מג’ינבה, אבל אנחנו מתעקשים להישאר כי כאן ההיסטוריה שלנו וכאן האדמה שלנו, ואנחנו לא נוותר כל כך בקלות. הם הפעילו עלינו המון לחצים כדי שנעזוב את ג’ינבה אבל עמדנו יפה בלחצים האלה ונשארנו.

בתקופה הכנענית, ג’ינבה הייתה עיירה של מסחר וקישרה בין מזרח ומערב. סוחרים מצריים היו עוברים כאן וג׳ינבה היתה עיירה משגשגת. כשסבא שלי ואבא שלי עדיין היו בחיים, היו בכפר בערך 60 בתים כמו אלה שאתה רואה כאן. במהלך הכיבוש ב-1948, רוב הבתים האלה הופצצו ונהרסו במטרה לגרש את התושבים. בעלי הבתים נשארו בהם וב-1985 ניסו שוב לגרש אותם. היה עוד ניסיון גירוש לפני זה, ב-1954, כשהם הרגו ארבעה גמלים וארבעה גברים.

ב-1985 הם הגיעו עם הבולדוזרים שלהם וגרפו את הכול. ההורים והסבים שלנו גרו במערות שקיימות עד היום. הכיבוש מתעקש שלא נחיה, לא מעל לפני האדמה ולא מתחת לפני אדמה, הם רוצים שנלך מפה. אנחנו מתעקשים להישאר כאן, השורשים שלנו נטועים עמוק באדמה כאן.

אחרי שמחקו את הכפר ב-1985, נשארו מעט מאוד מהמבנים הישנים. נשארנו ולא עזבנו, ואנחנו כאן היום.

ב-1999 ו-2000 הם שוב הרסו, ועד היום הם מפעילים לחץ.

לפני שבועיים הם הרסו 12 בתים שמשפחות חיו בהם. עכשיו המשפחות האלה חסרות בית, הם פשוט לקחו להם את הבית. אך תודה לאל, זאת האדמה שלנו ואנחנו לא נעזוב אותה ואנחנו נישאר כאן, לא משנה מה יעשו לנו. אנחנו נחיה ונמות כאן, אנחנו גדלנו באדמה הזאת ואנחנו נמות בה.

סבא שלי חי 84 שנים, הוא נולד במערות כאן. כשהוא היה בן 18 או 20, במהלך השלטון העות’מאני, הגיעו אליו חיילים וביקשו ממנו להתגייס לצבא. הוא היה עם הגמל שלו בדרך לרעות בהר. הוא קשר את הגמל בהרים שמה והלך איתם להתגייס לצבא. הוא היה בצבא יומיים או שלושה כשנגמר השלטון העות’מאני. הוא חזר ומצא את הגמל באותו המקום וחזר לאימא שלו כי היה יתום מאב.

אבא שלי חי את 92 שנותיו בג’ינבה. הם היו שמחים בחייהם, הם עבדו באדמה הזאת וחיו ממנה. האדמה הזאת נכבשה ב-1948 ועד אז היא הייתה שלנו, של הכפר שלנו. היו חנויות והיו עגלות שאנשים השתמשו בהן כדי למכור דברים. הכפר הזה היה יחיד במינו והוא היווה דוגמה לכפרים אחרים בסביבה.

עד היום הכפר הזה מפורסם ולכן הוא מקבל כל כך הרבה תשומת לב. הם רוצים את האזור הזה, הם חמדנים כלפי האזור הזה. אני מקווה שהחיים שלנו יהיו יותר טובים ממה שהיו. העבר שלנו יפה אבל אם לא היה כל כך הרבה לחץ עלינו לעזוב והיו עוזבים אותנו בשקט, החיים שלנו היו יותר יפים. אנחנו שמחים בחיינו.

אף אחד לא יודע מה העתיד מסתיר. אנחנו מתעקשים להמשיך לחיות כאן לפי המסורת שלנו ולחיות ולמות באדמה שלנו. מה שלא יקרה, אנחנו לא נוותר על דרך החיים שלנו ולא ניכנע לשום לחצים. סבלנו מאלימות, מה שקרה לנו לא היה פשוט בכלל. איבדנו את הצאן שלנו והם השתמשו בהרבה דרכים כדי להכניע אותנו, אבל נשארנו כאן ואנחנו נמשיך לעמוד כאן איתנים.

אני רוצה להגיד לעולם החופשי, לאנשים שחיים בבתי מלון ובנייני דירות, אני רוצה להגיד להם שבזמן שהם חיים חיים נורמלים, יש אנשים שחיים במערות עד היום, והממשלה הזאת והמדינה הזאת לא רוצות אפילו שנחיה במערות. הם מנסים למנוע מאיתנו לחיות ולהתפרנס. הבתים שלנו הם לא יותר מחמישה על חמישה מטר והגג שלהם עשוי מפח. אנחנו חיים ומגדלים כאן את ילדינו, והצבא הישראלי בא לרדוף אותנו עם הציוד הצבאי שלהם והורסים את הבתים שלנו. הם הופכים תינוקות לחסרי בית.

וההפך? הם חיים בהתנחלויות שהם בונים על אדמות לא שלהם בזמן שהם רודפים אחרינו ורוצים לגרש אותנו מהאדמה שלנו, איפה שהשורשים שלנו נטועים. הם בונים התנחלויות על אדמות לא שלהם וכל יום הם בונים לעצמם משהו חדש בזמן שהם משתמשים בכל מיני תירוצים כדי לגרש אותנו כמו “אין היתר בנייה” “זה מנוגד לחוק”. איזה חוק? ההתנחלויות שלהם חוקיות? הם נותנים לעצמם אישורי בנייה לפי החוקים שלהם, הם לוקחים את האדמה בכוח, מגרשים ממנה את האנשים ובונים התנחלויות. איך זה יכול להיות חוקי בזמן שמה שאנחנו עושים לא חוקי?

אני מבקש מאלוהים שישפר את החיים שלנו, שיתקן את העוול וישפר את חיינו. אפילו לילדים הקטנים נמאס. אבל תודה לאל על כל דבר. מה עוד אני יכול להגיד?

ali jenbah-1

"אם העצמות חזקות, העור יצמח בחזרה"

ריאיון עם עלי מוחמד מחמוד ג׳בארין מהכפר ג׳ינבה. את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016).

תמליל

בשם אלוהים הרחמן והרחום.

אני עלי מוחמד מחמוד ג’בארין. אני מג’ינבה. נולדתי ב-1962, כאן, בג’ינבה. כשפתחתי את עיניי לראשונה, חייתי תחת השלטון הירדני. במהלך שנות החמישים הגיעו לכאן ישראלים והשתלטו על חלקים גדולים של האזור הזה והרסו הרבה כפרים, כולל כפר אחד גדול וחשוב, אל-גאריתין, וכפר בשם ביוד.

מסאפר יטא הוא אזור גדול שכולל הרבה כפרים. כל המקומות האלה מחוברים אחד לשני וכולם נמצאים בדרום מזרח יטא. המסאפר מתחיל מהר ראס ביר אל-עד וממשיך עד לתל ערד וכסייפה וההתנחלות הישראלית ערד, שנוסדה בשנות השישים, ומשם ממשיך כל הדרך לים המלח.

אם הייתי צריך לבחור בין לחיות כאן לבין תל אביב, הייתי בוחר את המקום הזה, למרות שכל פלסטין יפה בעיניי ויקרה ללבי. אם אני חולה אני בא לכאן ואז אני מיד מרגיש טוב יותר. מאוד יפה כאן, במיוחד באביב.

אבא שלי נולד כאן בשנת 1940 וחי כאן על האדמה הזאת עם הצאן שלו עד שהוא נפטר לפני שנה, ב-18 בדצמבר, שינוח על משכבו בשלום. 75 שנה הוא חי כאן ולא עזב אף פעם, וכך עשה גם סבא שלי לפניו. אנחנו נאחזים במה שנשאר מהאדמות שלנו. אבא שלי ביקש שנישאר על האדמה הזאת, ושנחיה באותה דרך שבה הוא חי כאן, ואנחנו גם נמות כאן.

הוא נהג לומר לנו להיאחז באדמה (הוא לימד אותנו מה זה צומוד). הוא עבר תקופות יותר קשות ממה שאנחנו עוברים כאן היום. לקחו לו את הכבשים יותר מחמש פעמים, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-23 במרס 2003, כשהחרימו לו 250 כבשים ושחטו אותן בבית מטבחיים בישראל. תודה לאל, עכשיו יש לנו שוב כבשים ואנחנו עדיין חיים על האדמה שלנו. אבא שלי נהג לומר “אם  העצמות חזקות, העור יצמח בחזרה”. המצב יכול להיות קשה לשנה או שנתיים אבל אם יש לך סבלנות אז הדברים ישתפרו.

ישראל מציעה לאנשים כסף וכל מה שהם רוצים בתמורה לעזיבתם, אבל כולם מסרבים להצעות האלה. זאת האדמה שלנו ואף אחד מאיתנו לא רוצה לעזוב אותה. ב-1967 הכפרים האלה הופצצו ונהרסו. האנשים חזרו ובנו אותם מחדש. הם נשארו עד שנות השמונים ואז כל מי שחי כאן גורש. בשניים בפברואר 2016, הייתה כאן הריסה ומאז הם הרסו יותר מ-22 בתים בג’ינבה ובעוד מקומות.

אבא שלי, שינוח על משכבו בשלום, והדור שלפניו, לא היו להם עשבים שוטים באדמה. תסתכל על האדמה היום, היא מלאה בעשבים כי היא לא מעובדת כמו שצריך. בעבר, הסבים שלנו גידלו שנה אחת תירס, שנה אחרי-כן כותנה, שנה אחרי-כן שעורה ושנה אחרי-כן קמח. ככה הם דאגו שהאדמה תישאר פורייה. עכשיו אנחנו מגדלים שעורה 15 שנה ברציפות, אז לא משנה כמה גשם יש, הצמחים לא יהיו במצב טוב.

הדור החדש לא טוב בעבודת האדמה. הם רוצים לחרוש מהר ולקצור מהר. הם רוצים לעשות את הכול ביום אחד ולא רוצים להתאמץ בכלל. אנחנו עובדים כל הזמן, אנחנו מעבדים את האדמה שלנו ואנחנו גם עובדים בישראל. אנחנו לא מפסיקים לעבוד. העבודה עם מתכות וחומרי בניין מעייפת את הידיים. לאנשים כמוך, שלא עובדים עם הידיים, יש ידיים לבנות. אם אני לא אעבוד חודש, גם לי יהיו ידיים לבנות, אבל אני עובד עם מתכות ובטון וזה הורס את הידיים. לא משנה כמה פעמים אתה שוטף ידיים, החומרים האלה אף פעם לא יורדים לגמרי.

באזור הזה כולם עובדים קשה. רוב האנשים כאן עובדים בישראל. הם עובדים בבניין והרבה מהם אשפים בזה. לכולם יש אותן הידיים כמוני כי הם עובדים המון. הילדים שלי עובדים איתי כרגע, הם עוזרים לי עם הכבשים ומעבדים איתי את האדמה. הם לא עובדים טוב כמו אנשים מבוגרים יותר, אבל הם טובים, תודה לאל. לפעמים הם עובדים גם בישראל. יש גם אנשים שלומדים ואני מקווה שהם יסיימו את הלימודים שלהם בהצלחה ואני מתפלל לאלוהים שהדור הצעיר יותר ילמד כי זה עדיף על חקלאות.

בשנות השמונים לא היו טלוויזיה או רשתות חברתיות, בקושי היה רדיו. אבל היום יש כבר טלוויזיה ואינטרנט ויש הרבה כלים שלא היו קיימים בעבר ויכולים לעזור לנו. האנשים שחיו לפנינו היו טובים מאיתנו, הם יכלו לבטא את עצמם טוב יותר וסיפרו סיפורים בצורה טובה יותר מאיתנו. אם אבא שלי היה בחיים, הוא היה מספר לך הרבה סיפורים שאני אפילו לא יודע איך לספר אותם, אותו דבר לגבי סבא שלי והדודים שלי. כל האנשים המבוגרים באזור הזה יודעים לספר סיפורים.

תודה לאל על הכול.

מסמכים
 
storie Erella Dune - Villages Group_Page_01
סיפורים מקבוצת הכפרים |

שלושה סיפורים קצרים מאת אראלה דונייבסקי מקבוצת הכפרים. 

World Bank Massafer Yatta_Page_01
קהילה על פי תהום |

מחקר שערכו ארגון ה-OCHA של האו”ם והבנק העולמי על אודות תושבי המערות הפלסטינים בדרום הר חברון. 

46-Making_the_Humanitarian_1_Page_01
זמן, תרבות וזיכרון בדרום הר חברון |

סוגיות של זמן, תרבות, ייצוג וזיכרון בקרב הקהילות הפלסטיניות של דרום הר חברון. מאמר מאת פיטר לאגרקוויסט. פורסם בגיליון מס’ 46 של המגזין  Jerusalem Quarterly.