מסאפר יטא - 000
במדבר
השחר מגיח
מישהו יודע את זה
חורחה לואיס בורחס, הייקו 8, קובץ של שבעה-עשר שירי הייקו.
קו התפר בין שני דברים. הקו יכול להיות חלק מאותו סדר שהוא שייך אליו אך בו בזמן הוא גם יכול להיות זר לו. זהו הסיפור של מסאפר יטא, המרחב בתוך המרחב, עולם שהוא זר לכולם. ישנו סיפור, סיפור עם מספרים – בתקופת השלטון העותמאני, תושבי המקום היו אמורים לשלם מסים עבור אדמתם והחיות שלהם, ובכל פעם שאוסף המסים היה מגיע, כולם היו נעלמים. אוסף המסים נאלץ לרשום בפנקס שלו “סיפר, סיפר, סיפר”: אפס, כלום, ריק, ריקנות. מהסיפר עד למסאפר לא עבר הרבה זמן, מרחק קצר כמעט כמו המרחק בין המקום הזה לעיר יטא. כאן, כמו האפס, אין כלום, ריק. באותו הזמן הוא יכול להכיל את הכול. כאן החיים פשוטים, אלה חייהם של האנשים שחיים מאוד קרוב לאדמה, קרוב עד כדי כך שחלקם ישנים ברחם, במערות שלהם, שסביהם וההורים של סביהם חצבו באדמה. החיים כאן פשוטים עד כדי כך שכולם עושים את אותו הדבר בשביל לשרוד; מגדלים עזים וכבשים ומקיימים חקלאות מצומצמת. כאן, בתוך הכלום, שורדת קהילה פלסטינית שידועה בתוך פלסטין ומחוצה לה, בשטח שאין בו גישה למים, חשמל או כבישים; מקום מבודד משאר הגדה המערבית על ידי חגורה של התנחלויות ישראליות שמקשות על החיים כאן מדי יום ביומו. באמצע, על קו התפר, תושבי מסאפר יטא חיים, אוהבים, משתנים ומתאקלמים. הם שומרים על אורח חיים שבמקרים רבים הוא אינו מבחירה. כאן, על הכול מחליטים אנשים אחרים, זרים.
יש גם סיפור חדש עם מספרים. ה-000 הוחלף ל-918, המספר שהצבא הישראלי נתן לשטח הזה – שטח אש 918, והם דורשים לגרש ממנו את הקהילות. בקשתם עדיין תלויה ועומדת. כאן, על הכול מחליטים אנשים אחרים, זרים. יש האומרים שימיו של אורח החיים הזה ספורים, אחרים אומרים שהכול יישאר כפי שהוא. כאן, בעלות השחר, איש אינו אומר דבר.
מתוך סיפור תמונה מסאפר של אדוארדו סוטיראס חליל
מסאפר יטא (שטח אש 918)
באוקטובר ונובמבר 1999 גירש הצבא את כ-700 התושבים של 12 כפרים קטנים בדרום-מזרח הר חברון, מזרחית לכביש מס’ 317. תושבי הכפרים גרו בהם – במערות טבעיות וחצובות, חלקם באופן קבוע, וחלקם רק באופן עונתי – עוד לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית. על צווי הגירוש נכתב כי הוא נעשה בגין “מגורים בלתי חוקיים בשטח אש”. שטח האש 918, המשתרע על פני כ-30,000 דונם, הוגדר כשטח צבאי סגור עוד בשנות השבעים.
כמאתיים משפחות מתושבי הכפרים עתרו לבג”ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו”ד שלמה לקר. במארס 2000 הוציא בג”ץ צו ביניים שקבע שיש להתיר לתושבי הכפרים לחזור לבתיהם ולרעות בשדותיהם עד להכרעה בעתירה. אולם, רק בעקבות פנייה נוספת לבית המשפט נאות המינהל האזרחי להכיר בכך שצו הביניים חל על כל התושבים, לרבות מגורשים שלא נמנו עם מאתיים העותרים. בדצמבר 2002 נעשה ניסיון לקבוע את מעמדם של תושבי הכפרים במסגרת הליך בוררות בראשותו של ראש המינהל האזרחי לשעבר, תא”ל (מיל.) דב צדקה. במסגרת ההליך הציעה המדינה לתושבים לעבור לאזור אחר – קטן בהרבה – דרומית לעיר יטא, אולם התושבים דחו את ההצעה. בתחילת 2005 הסתיים ההליך בלי תוצאות. מאז, הגישה המדינה בקשות חוזרות ונשנות – 27 במספר – לקבלת ארכה להגשת עמדתה. במשך שנים נותרו העתירות תלויות ועומדות, וצו הביניים נשאר בתוקף.
כל אותן שנים הוסיפו התושבים לחיות בקהילותיהם המתרחבות ולעבד את אדמתם, מתוקף צו בית המשפט, כשמעליהם תלוי איום בהריסה, פינוי ונישול. המינהל האזרחי ניסה בעקביות למנוע את התפתחות יישוביהם, בפרשו את החלטת בית המשפט באופן נוקשה, כאוסרת על כל בנייה חדשה בכפרים שבשטח האש. בינואר 2005, למשל, הורה המינהל להרוס 15 בורות אגירה ו-19 תאי שירותים, שנבנו בכפרים בסיוע המחלקה לפיתוח בינלאומי של ממשלת בריטניה (DFID) ואשר שירתו כ-320 אנשים בשלושה כפרים שבשטח האש. בעקבות עתירה לבג”ץ שהגיש ארגון “שומרי משפט”, קבע בית המשפט בפברואר 2005 שצווי ההריסה יוקפאו, בתנאי שהתושבים יתחייבו ש”המצב הקיים במקום יוקפא”, מבני שירותים חדשים לא ייבנו ומבנים לא יאוכלסו.
רק באפריל 2012, 12 שנים לאחר שהוקפא גירוש תושבי הכפרים – ו-12 שנים שבהן נמנעה גם אפשרות הפיתוח והבנייה בהם – חידש בג”ץ את דיוניו בכל העתירות המתייחסות לשטח הסגור. במאי 2012, החל הצבא, לראשונה זה שנים, לקיים אימוני אש בתוך השטח הסגור ולהציב בשולי השטח לוחות בטון המזהירים מפני הכניסה ל”שטח אש”. לפי עדויות שאסף ארגון “שוברים שתיקה” מחיילים ששירתו באזור, הצבא לא קיים אימונים באש בשטח הסגור בשנים האחרונות והתקיימו בו רק אימוני נהיגה ברכבים משוריינים.
ב-19 ביולי הגישה המדינה הודעה לבג”ץ ובה עמדתו המעודכנת של שר הביטחון אהוד ברק בנושא. לפי עמדה זו, המדינה מתכוונת להרוס שמונה כפרים שבתוך שטח האש – ח’רבת אל-מג’אז, ח’רבת א-תבאן, ח’רבת א-ספאיי, ח’רבת אל-פח’ית, ח’רבת אל-חלאווה, ח’רבת אל-מרכז, ח’רבת ג’ינבה וח’לת א-דבע. ביישובים אלה גרים למעלה מאלף בני אדם. לפי הודעת המדינה, תושבי כפרים אלה יוכלו לעבד את אדמותיהם בתחום שטח האש רק בסופי שבוע ובחגי ישראל, ובעוד שתי תקופות בנות חודש במשך השנה. בהודעת המדינה נאמר שארבעה כפרים יוכלו להישאר בתחום שטח האש – ח’ירבת א-טובא, ח’ירבת אל-מופקרה, ח’רבת סארורה וסירת עוואד איבראהים – ובאזורם ייערכו אימונים ללא אש חיה. השניים האחרונים התרוקנו מתושביהם לפני שנים, ולפיכך ישראל התירה בפועל רק לתושביהם של שני כפרים, המונים 254 נפש –להוסיף ולהתגורר במקום. באזור ה”מותר” לפי המפה שהגישה המדינה לבג”ץ שוכן כפר נוסף, בשם מר’אייר אל-עביד. כפר זה לא נכלל ברשימת הכפרים שישראל התירה את המשך ישיבתם בשטח האש, ולפיכך כל עוד לא תודיע המדינה אחרת, נראה שגם תושביו צפויים לגירוש.
בעקבות הודעת המדינה, מחק בג”ץ ב-7.8.12 את העתירות, לאחר שקבע שיש בהודעה “שינוי של המצב הנורמטיבי” ולכן העתירות “מיצו את עצמן”. השופט פוגלמן קבע כי העותרים יוכלו להגיש עתירות חדשות וכי צווי הביניים המחייבים את הצבא לאפשר לתושבי הכפרים לגור במקום ולעבד את אדמותיהם ייוותרו בתוקף עד ה-1.11.12. בית המשפט הדגיש כי אין במחיקת העתירה משום נקיטת עמדה בנוגע לטענות התושבים. בהמשך, הוארכו צווי הביניים עד ל-16.1.13.
ב-16 בינואר 2013 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה חדשה לבג”ץ בשם 108 מתושבי הכפרים הצפויים לגירוש. בעתירה נדרש בית המשפט למנוע את העברתם הכפויה של התושבים מבתיהם, להסדיר את מגוריהם באזור שהוכרז כשטח אש, ולבטל הכרזה זו. באותו יום הוציא בית המשפט צו ביניים ארעי, האוסר על צה”ל להעביר בכפייה את העותרים ואת בני משפחותיהם מבתיהם. המדינה נדרשה להגיש את תגובתה לעתירה בתוך שישים יום. ב-7.2.13 הגיש עו”ד שלמה לקר עתירה בשם 143 תושבים נוספים הצפויים לגירוש. הדיון בעתירות אוחד.
בסוף חודש מארס 2013 הגישה המדינה תגובה מקדמית שהתייחסה רק לנושא ההסדרה התכנונית, ולא כללה שום התייחסות לדרישות העיקריות שהועלו בעתירה – מניעת גירוש וביטול ההכרזה על שטח האש. המדינה מסרה כי היא בוחנת את עמדתה ותציג את תגובתה המלאה בהודעה משלימה בתוך תשעים יום, כלומר, עד סוף חודש יוני. התגובה לא הוגשה עד מועד זה, וב-7.7.13 פרסמה השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, החלטה שבה מתחה ביקורת על התנהלות פרקליטות המדינה וקבעה כי עליה להגיש את תגובתה לא יאוחר מ-12 ביולי. בהתאם לכך, נדחה הדיון המתוכנן בעתירה ל-2.9.13. בסיום הדיון שהתקיים בתאריך זה הציעו השופטים (גרוניס, מלצר, ברק-ארז) לצדדים להיכנס להליך של גישור, במטרה להגיע לפשרה שתהיה מוסכמת הן על התושבים והן על המדינה. באי כוח התושבים הסכימו לכך מיד. ב-21.10.13 הודיעה גם המדינה על הסכמתה לקיום הליך הגישור.
ב-1.2.16 הסתיים ללא הסכמה הליך גישור בין הרשויות לבין תושבי הקהילות והצדדים הודיעו לבית המשפט על סיומו של ההליך. עם ההודעה הגיעו נציגי המינהל האזרחי לקהילות הנמצאות בשטח 918 והחלו לצלם מבנים כהכנה להריסתם. למחרת בבוקר, הגיעו כוחות של המינהל האזרחי והצבא לקהילות ח’ירבת ג’ינבה וח’ירבת אל-חלאווה, הנמצאות בתוך שטח זה. בח’ירבת ג’ינבה הם הרסו 15 מבני מגורים בהם חיו שישים נפשות, מתוכן 32 קטינים. בהמשך הבוקר הגיעו הכוחות גם לקהילת ח’ירבת אל-חלאווה והרסו בה שבעה מבני מגורים נוספים שבהם חיו חמישים נפשות, מתוכם 32 קטינים. כל המבנים שנהרסו נבנו בידי התושבים בשנתיים האחרונות. עוד החרימו המנהל האזרחי והצבא שלושה פאנלים סולריים בח’ירבת ג’ינבה ושני פאנלים סולריים בח’ירבת אל-חלאווה, שנתרמו לתושבי הקהילות על ידי ארגון הומניטרי. במהלך שעות הצהריים נפסקו ההריסות, לאחר שבג”ץ הוציא צו ארעי למניעת הריסת חלק מהבתים עד לקיום דיון בנושא, בעקבות עתירה דחופה שהוגשה על ידי מרכז סנט איב.
צילומים מפרויקט העוסק בחיים במסאפר יטא, פלסטין. תמונות: אדוארדו סוטיראס (eduardosoteras.com).
“שטח אש 918” הוא האחרון בסדרה של סיורי שטח וירטואליים שהופקו על ידי “אל-חאק”. הפרויקט מביא את השטח לאנשים שלא יכולים לבקר בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הסיור הווירטואלי משתמש במפות שמדגימות את המכשולים ואת הפרות זכויות האדם שהפלסטינים מתמודדים איתם בחיי היומיום.
בשטח אש 918 שבדרום הר חברון, המתפרש על פני 30,000 דונם, מתגוררות כ-1,300 נפשות ב-12 כפרים. רוב התושבים חיים במערות או בסביבתן ומתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן. מ-1999 התושבים חיים תחת איומי הריסה, פינוי ונישול מכיוון שצה”ל הכריז על אזור מגוריהם – שטח אש. על אף שצה”ל אינו מתאמן יותר באש חיה בשטח ושני הבסיסים הצבאיים שהיו באזור שטח האש פורקו, עמדת המדינה היא ש”השטח נחוץ לצורך שמירה על הכשירות הנדרשת לכוחות צה”ל”. השבוע (23/3/2016), ידון בג”ץ בעתירת התושבים לאחר שניסיונות הגישור בין התושבים למדינה כשלו.
תושבי המערות בשטח אש 918
הכפר ג’ינבה הוא ביתם של חקלאים פלסטינים. הכפר הוא גם חלק משטח אש 918 הישראלי, שטח בגדה המערבית הכבושה שהצבא עורך בו אימונים. פעם אחת כבר נאלצו התושבים לעזוב את בתיהם, אך הם חזרו. עכשיו הכפר שלהם עומד שוב בפני סכנת הריסה. (אנגלית)
תאריך: 13.7.2013, מרייקה פיטרס, דויטשה ולה
דו”ח אנתרופולוגי משנת 2013 העוסק באורחות החיים של תושבי הקהילות המתגוררות בתחום שטח אש 918.
מאת: שולי הרטמן, אנתרופולוגית חברתית (אנגלית)
שבוע במערות בדרום הר חברון, באזור המכונה שטח צבאי 918, המקום שבו המדינה אינה בוחלת בשום תעלול ביורוקרטי על מנת להרחיק את רועי הצאן הבדואים והפלסטינים מבתיהם. דיווח מהשטח.
גן נעול הוא דו”ח מפורט על שטחים סגורים בגדה המערבית. הדו”ח נכתב על ידי הארגון כרם נבות.
מדינת ישראל עושה שימוש גורף בצווי סגירה בגדה המערבית למטרות מגוונות, ובראשן סגירת שטחים לשם אימונים צבאיים. מחקר זה מגלה כי סגירתם המתמשכת של רובם הגדול של שטחי האימונים בגדה המערבית אינה באה לענות על כל “צורך צבאי” שכן ב־80% מהשטח לא מתקיימים בפועל כל אימונים צבאיים. גודלם של שטחים אלו, פרישתם, המתאם בינם לבין רכיבים סטטוטוריים נוספים המגבילים את יכולת השימוש של פלסטינים בהם, כגון שטחי השיפוט של ההתנחלויות ושמורות הטבע המוכרזות, והעובדה שהמינהל האזרחי ממשיך במיפוי “אדמות מדינה” בחלקים ניכרים בתוכם ואינו עושה דבר כדי לפנות פלישות מתנחלים לשטחים אלו (גם אם מדובר בפלישות לשטחים פלסטיניים פרטיים), מובילים למסקנה שסגירתם המתמשכת של שטחים אלו היא נדבך מרכזי במשטר האדמות שמדינת ישראל “מנהלת” בגדה המערבית. אם כך, נראה שמטרתו העיקרית של משטר זה היא לצמצם צמצום דרסטי את יכולתה של האוכלוסייה הפלסטינית להשתמש במשאב הקרקע ולהעביר כמה שיותר חלקים ממנו לידי מתנחלים ישראלים.
סוגיות של זמן, תרבות, ייצוג וזיכרון בקרב הקהילות הפלסטיניות של דרום הר חברון. מאמר מאת פיטר לאגרקוויסט. פורסם בגיליון מס’ 46 של המגזין Jerusalem Quarterly.