איך אני יכול לעזוב מקום שאני כל כך אוהב?

איך אני יכול לעזוב מקום שאני כל כך אוהב?

ריאיון עם עומר מוחמד אחמד ג’ונדייה מח’רבת טובא. את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016).

תמליל

אני עומר מוחמד אחמד ג’ונדייה. אני בן 48. נולדתי בח’רבת תוואנה, בדיוק כאן. בכפר יש אנשים שגורשו ב-48′, אבא שלי הגיע מאל-גריתין. הוא חי בסוסיא לשנה אבל לא היה אז מספיק מים באזור. המשפחה חיה בסוסיא לשנה אחת אבל הם חזרו לח’רבת תוואנה. הייתה כאן באר מים אז היו מספיק מים ומספיק מקום בשביל החיות, ולא היו מתנחלים כמו שיש היום.

המשפחה שלי חיה בתל תוואנה 29 שנה, אני נולדתי בתל תוואנה שהוא בעצם עכשיו חוות מעון. חיינו שם בערך 29 שנה. האדמה שחיינו עליה לא הייתה שלנו ואבא שלי הסתכסך עם בעל האדמה. הוא קנה חלקת אדמה כאן בזמן השלטון הירדני. הוא הגיע לכאן וחפר את המערה הזאת ואת המערה ההיא. עברנו לכאן ב-1979. אמא שלי הייתה אז בחיים, היא הייתה אישה נדיבה שאהבה לארח ולכבד אנשים. כולם אהבו אותה. היא מתה לפני 29 שנה. היו לה עשרה ילדים ואני הייתי הכי קטן אז הייתי יקר ללבה. אבא שלי נפטר בשנת 2000, לפני 16 שנה. עד לא מזמן לא היה לנו חשמל. היה מוזר לעבור ממנורת נפט לחשמל. היו אנשים שחשבו שבלתי אפשרי שיהיה כאן חשמל באזור. הנשים נהגו לשבת יום שלם ולנער את מיכלי החלב כדי להכין גבינה, אבל עכשיו עם החשמל, זה לוקח בקושי שעה. אם היה הרבה חלב, הנשים עבדו כל היום. היינו יוצאים לרעות וחוזרים, והן עדיין היו מנערות את מיכלי החלב. אבל עכשיו, תודה לאל, יש חשמל והנשים חובצות גבינה ומכבסות הרבה יותר בקלות.

ההתנחלויות נבנו ב-1982, עד אז לא היו התנחלויות ואפילו לא ראינו יהודים בסביבה. הבעיות התחילו אחרי שנבנו ההתנחלויות. בעבר לא דאגנו לצאן שלנו, אבל מאז שיש כאן מתנחלים, הרועים מפחדים, תלמידי בית הספר מפחדים, אנשים מפחדים בבתים שלהם. תנאי החיים כאן נהיו מאוד קשים.

כולם כאן מתפרנסים מצאן ומחקלאות. זה מקור מחיה פשוט מאוד שהמשפחות מסתמכות עליו. ב-1997 הם הגיעו פתאום והרסו את הח’רבה הזאת ולא השאירו אבן אחת במקום חוץ מהמערה הזאת שאנחנו יושבים בה. היו כאן דגנים שהם לא הצליחו להוציא אז הם לא הרסו את המערה הזאת. הם הרסו את הכול ולמרות זאת נשארנו כאן. בנינו את הכפר מחדש, זה לקח לנו שנתיים, ומינינו עורכת דין שהשיגה לנו צו ביניים לשנתיים. ברגע שבנינו מחדש את הכפר, הם חזרו ונתנו לנו שוב צווי הריסה, בשנת 2000. הצבא הגיע כל יום במשך ארבעה ימים ואמרו לנו לעזוב. בסוף המפקד שלהם אמר שאם לא נעזוב אז הם יפוצצו את כל הבתים שלנו. הוא אמר לנו לעזוב, שאולי נוכל לחזור בעזרת עורך דין, הוא אמר לנו שאם נעזוב הם לא יהרסו את הכפר אבל אם נתעקש להישאר, הם יהרסו אותו.

מוסא א-שייח’ עבד אז בוועד להגנה על האדמות והוא הכיר לנו עורכי דין מארגוני זכויות אדם. הגשנו את המסמכים שלנו ואת מסמכי הבעלות על האדמות שיש לנו. הם גירשו את כל הכפרים באותה שנה. הכפרים שלמטה מינו את שלמה לקר כעורך דין ואנחנו מינינו את נטע עמר. היינו בתוואנה לארבעה חודשים ואחרי פסיקת בית המשפט חזרנו.

חזרנו לח’רבה. הם אמרו שאסור לנו לבנות ושאסור לנו לעזוב, אז נשארנו. האינתיפאדה התחילה בשנת 2000 ואז התחילו הבעיות שלנו עם הכביש. בשנת 2002 המתנחלים מנעו מאיתנו להשתמש בכביש הזה. לפני שהמתנחלים הגיעו, זה היה הכביש הראשי לכל הכפרים ולא היה לו תחליף. אנחנו נוסעים 15 קילומטר כדי לחזור לכפר שלנו. הילדים נתקלו במתנחלים שרדפו אחריהם, הפחידו אותם והרביצו להם.

הם שמרו על הכביש ועצרו אותנו אם השתמשנו בו. הם איימו עלינו בקנס של 2000 שקל אם יתפסו אותנו שם שוב. תנאי החיים נעשו מאוד קשים. במשך שנתיים, מאז 2002, הילדים שלנו הלכו למר’איר אל-עביד והלכו מסביב לכל הוואדי, ולאחר מכן הלכו למופאקרה ואז לתוואנה. הם הלכו בערך עשרה קילומטרים כדי להגיע לבית הספר. כשהגיעו הפעילים הבינלאומיים ותעאיוש, הם הבינו כמה קשה לילדים והתחילו ללוות אותם לבית הספר. אבל אפילו כשפעילים ליוו את הילדים, עדיין היו פעמים שמתנחלים הרביצו לפעילים.

הפעילים עשו רעש גדול, אז הצבא החליט שהוא גם מלווה את הילדים עם ג’יפ. זה המצב מאז 2004 עד עכשיו. בעבר היו בעיות בין הילדים למתנחלים ולצבא על בסיס יומיומי. אפילו החיילים חטפו מכות מהמתנחלים.

יהיה הרבה יותר טוב אם לא יהיה כיבוש. אנשים פשוט יחיו את החיים שלהם, ולא יהיו כאן בעיות עם מתנחלים או עם אף אחד אחר. לא יהיה אכפת לנו מפוליטיקה, פשוט נחיה את החיים שלנו ונדאג רק לצאן ולמשפחה.

אני אוהב את המקום הזה, בכל פעם שאני עוזב אותו, כואב לי הגוף. אני רגיל לחיות כאן ואני לא יכול לעזוב. איך אני יכול לעזוב מקום שאני כל כך אוהב?