קצת היסטוריה ומחשבות על העתיד
ריאיון עם עיסא יונס מוחמד מח’רבת ג׳ינבה. את הריאיון המקורי בערבית אפשר לשמוע כאן. הריאיון נערך במרס 2016.
תמליל
שמי עיסא יונס מוחמד, אני מח’רבת ג’ינבה. נולדתי בשנת 1974. לג’ינבה יש היסטוריה ארוכת שנים, אנשים חיו כאן עוד בתקופה הרומית, לפני אלפי שנים. אנחנו חיים כאן מאז שסבא של סבא שלי עבר לכאן. ג’ינבה שכנה על הדרך המחברת בין פלסטין ומצרים. יש כאן הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה העות’מאנית. עולים לרגל, שהגיעו מצפון פלסטין בדרכם לסעודיה, עצרו כאן בדרום, לנוח.
בשנת 1948 היו כאן חנויות והצאן שלנו רעה כאן. כשישראל הגיעה, הם הרסו הכול… הייתה כאן חנות גדולה… הם הרסו את הבתים ואת האתרים הארכיאולוגיים. המשפחות שלנו עזבו ועברו ליטא. חזרנו לג׳ינבה בשנת 1967, אבל אז, במלחמת ששת הימים, היהודים הרסו הכול עוד פעם. הם נכנסו שוב לכפר והרסו את הבתים שנשארו, אבל אנחנו נשארנו כאן ולא עזבנו.
ב-1985, היהודים הכריזו על האזור כעל שטח צבאי סגור, הם אמרו שכאן יהיה שטח של אימונים צבאיים. הם גירשו את כל האנשים מכאן והרסו את כל המערות. התירוץ שלהם היה שזה שטח צבאי סגור והם התחילו לערוך כאן אימונים צבאיים.
עזבנו אז את האזור בערך לארבע שנים וחזרנו על אפם ועל חמתם של היהודים. הם נהגו לקחת את הצאן שלנו לפסאיל ולא נתנו לנו אותו בחזרה עד שלא שילמנו קנס. מ-1999 המצב השתפר, פעילי שלום ואנשים מתעאיוש עמדו איתנו יחד, בסולידריות. מינינו עורך דין והמצב שלנו השתפר כי אנשים ידעו יותר דברים. בעבר, אנשים לא ידעו כלום על עורכי דין. בשנת 1999 מינינו עורכי דין וקיבלנו צו ביניים על האזור הזה. אנחנו יכולים להישאר כאן אבל אסור לנו לבנות בתים. אם אנחנו בונים בית מאבן, הם הורסים אותו.
הם הפסיקו לגרש אותנו. נאסר עליהם לגרש אותנו ובו-זמנית נאסר עלינו לבנות בתים כך שנוכל לחיות כמו שאר העולם. זה בעצם המצב עד היום. אנחנו בונים והם הורסים את מה שאנחנו בונים. הבתים האלה לא כל כך יקרים, לא עולה הרבה כסף לבנות אותם. כל בית עולה בערך 5,000 – 6,000 שקל, אבל כשהורסים לך את הבית אתה מרגיש שהרסו לך חלק מהחיים. הם הגיעו פעם בלילה ונתנו לנו צו הריסה ובבוקר הם הגיעו והרסו את הבית. באותו לילה אכלתי ארוחת ערב בבית בידיעה שאת ארוחת הבוקר כבר לא אוכל לאכול בו.
כשהם הרסו את הבית שלי, הם הרסו חלק מהחיים שלי. הבית הזה היה בשבילי יותר יקר מבית מלון בתל אביב. ידעתי שהימים הבאים הולכים להיות קשים. כוחות הכיבוש מפעילים עלינו המון לחץ. אסור לנו לבנות. לי לא אכפת לחיות במערה אבל הילדים שלי יסיימו ללמוד והם לא ירצו לחיות כמו שאני חי עכשיו. זה מה שמפחיד אותי, שהם יעברו לעיר.
אני לא יכול להציע להם שום עבודה כאן חוץ מלרעות את הצאן. אני חי בכבוד עם הצאן שלי. אם ארצה לעבוד בישראל, אצטרך לעבור הרבה מחסומים כדי להגיע לעבודה. חיילת תסתכל עליי מאחורי זכוכית ותגיד לי לעמוד, להרים את הידיים ולהרים את החולצה, בדרך מאוד לא מכובדת. אבל כאן אני חי בכבוד עם הצאן שלי.
אני מרגיש כאב כשאני חושב על האנשים שפעם חיו כאן ועכשיו הם אינם כאן יותר. אני תוהה איפה הם, ואני חושב איך נראו החיים שלהם כשהם חיו כאן. אם האנשים של אל-גאריתין היו חיים כאן היום, איזה מין של אנשים הם היו? האם הם היו שמחים? אני חש כאב כשאני חושב על זה.
הרבה אנשים מבריטניה מגיעים אלינו והרבה ארגונים מזדהים איתנו. אנחנו מאוד מודים להם אבל אנחנו צריכים עזרה; איך לבנות בתים שיאפשרו לילדים שלי להרגיש שהם גרים בבית כמו שאר האנשים. אני רוצה לחיות ברמת חיים מינימלית, בבית מסודר, לא במערה.
יש עיתונאים וסוכנויות חדשות שחשבו שאנחנו חיים בעולם אחר כשהם שמעו על המערות, אבל אנחנו מעדיפים לחיות במערות ולא לעזוב את האדמה שלנו.