ג׳ינבה הקסומה; ריאיון עם א.ו

ג׳ינבה הקסומה; ריאיון עם א.ו

א.ו. היא אימא צעירה לשלושה ילדים מהכפר ג’ינבה שנמצא בשטח אש 918. היא מתארת את הנופים של דרום הר חברון, מדברת על קשריה האישיים בג’ינבה ומזמינה את המאזינים לעולם הצבעים והקולות שלה; עולם שבו הסלעים מספרים סיפור על אדם בשם עלי, עולם שבו החוכמה עוברת מאם לבת… את הריאיון המקורי אפשר למצוא כאן (2016)

תמליל

שמי א.ו. נולדתי בביר אל-עד, במערה, בשנת 1988. כמה שנים מאוחר יותר, גירשו אותנו החיילים הישראלים מביר אל-עד ועברנו לגור בג’ינבה. אני גרה בג’ינבה עד היום. התחתנתי לפני שמונה שנים, יש לי בת אחת, היא בכיתה ב’, ושני בנים.

אני רוצה לספר לך על החיים בג’ינבה. האנשים בג’ינבה חיים בפשטות. הגברים רועים את הצאן, הם מטפלים בכבשים ומוציאים אותן למרעה.

הנשים מנקות את הדיר ואת הבתים ומטפלות בילדים. אבל כשאני מסיימת לעבוד, אני אוהבת להסתכל על ההרים ועל השמש, ובמיוחד באביב. באביב, מזג האוויר נעים ומרגיע. אני אוהבת לצפות בציפורים ובמרחבים הירוקים. זו תקופה מאוד יפה. במקום כזה, אין הרבה אנשים ואין כמעט מכוניות. מאוד מיוחד לגור פה, הנוף כל כך מרגיע ואפשר לחיות איך שרוצים. אני רוצה לספר לך על תמונה מאוד יפה שחקוקה בזיכרוני. כשהייתי צעירה מאוד ועדיין גרתי בביר אל-עד, נהגתי להשקיף ממנה על ג’ינבה. באביב, הכול צבוע בירוק, זה מאוד יפה. עד עכשיו אני רואה בדמיוני את התמונה הזאת.

גם את הקיץ אני אוהבת. בקיץ הכול צהוב, צהוב, צהוב – כמו זהב. בחורף, בגלל שאנחנו חיים באוהלים מפלסטיק, כי ישראל לא מאפשרת לנו לחיות במבנים, אני שומעת ממש טוב את קולות הגשם. מאז שעברנו לגור באוהל ועד היום, אני נהנית מקולות הגשם. באביב אני נהנית מהאדמה הירוקה, ובקיץ אני נהנית מהארץ הזהובה.  זה נראה כמו קסם, ג’ינבה הקסומה.

שני הסבים שלי נולדו כאן, וגם אבותיהם וסביהם נולדו וחיו כאן. לסבי מצד אבי קראו חוסיין מחמוד ג’בירין (אבו ח’אלד). הוא נפטר בגיל 90. סבי השני הוא אבו עלי. הרבה אנשים מאירופה ומארה”ב באו לכאן לראות אותו, כי אם רצית לדעת משהו על ג’ינבה ועל הכפרים באזור, ממזרח למערב או מצפון לדרום – יכולת לשאול אותו. הרבה אנשים התאבלו על מותו. זאת הייתה אבידה גדולה.

למשל, יום אחד הגיע איש בדואי לראות אותו, הוא לא ידע שהוא נפטר. כשאנשים אמרו לו שהוא מת, הוא בכה. אתה יכול לשאול הרבה אנשים, כולם היו עצובים כשסבא שלי נפטר. הוא היה אדם מאוד מיוחד, נדיב מאוד. לא היה לו אכפת מהכיבוש, הוא אמר “אני רוצה לחיות כאן ולמות כאן”. והוא מת כאן, כמו שהוא אמר. הוא אהב כבשים, הוא אהב מערות. אם תרצה להכיר את אבו עלי, אז לך למערות בג’ינבה, לך להרים, תסתכל על הכבשים, על הבתים, על האוהלים. תשאל את הסלעים על אבו עלי, הם יספרו לך על אודותיו.

האדם שהכי חשוב לי בחיים היא אימא שלי. אני אוהבת אותה מאוד. היא מאוד משמעותית בחיי כי היא לימדה אותי להיות סבלנית וחזקה, היא לימדה אותי איך לחיות בקרב אנשים, כי צריך להכיר את האנשים כדי שאפשר יהיה לחיות איתם. הרבה פעמים, כשאני מרגישה אבודה, אני מסתכלת על אימא שלי. זה הכול.